האור ניאון מעל שולחן העבודה שלי התחיל לרצד. סימן שאולי הגיע הזמן להפסיק. אבל איך אפשר להפסיק כש'רשימת המשימות' עוד צועקת לי בראש? האמת, לא רק רשימת המשימות. גם הדימוי המושלם של עצמי, שטיפחתי כל כך הרבה זמן.
זוכרים את התחושה הזו, כשאתם מרגישים תקועים בלופ אינסופי של ניסיון להיות מושלמים? אני מודה, אני לגמרי הייתי שם. חשבתי שאם רק אצליח להשיג את הקידום, את הבית המושלם, את הגוף המושלם… אז סוף סוף אהיה מאושרת.
אבל אז הבנתי משהו: המרדף הזה לא רק שלא הביא אותי לאושר, הוא פשוט גנב לי את השמחה של הדרך.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה של פרפקציוניזם?
השלב הראשון: להבין שזה בכלל קורה
לפני כמה חודשים נתקלתי במחקר מעניין (ולא, הוא לא היה על פרפקציוניזם ישירות). חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בדקו את הקשר בין לחץ חברתי ברשתות חברתיות לבריאות נפשית. מה שהם מצאו לא הפתיע אותי: השוואה תמידית לאחרים מובילה לחרדה ולדיכאון. זה נשמע ברור, אבל מה שבאמת הכה בי זה שהפרפקציוניזם שלי היה בעצם סוג של לחץ חברתי פנימי. אני השוואתי את עצמי לגרסה האידיאלית של עצמי. זה היה כמו להסתכל באינסטגרם של עצמי, 24/7.
וואו, זה כאב.
אז שאלתי את עצמי: מה אם אפשר להוריד קצת את הרף?
פרפקציוניזם כתחפושת – למה אנחנו בכלל עושים את זה?
הרבה פעמים, פרפקציוניזם מסתיר פחד. פחד מכישלון, פחד מביקורת, פחד מחוסר ערך. הפחדים האלה כל כך חזקים, שאנחנו מעדיפים להשקיע אנרגיה אדירה בניסיון למנוע אותם, מאשר להתמודד איתם ישירות.
פסיכולוגים קוראים לזה "מנגנון הגנה". אנחנו משכנעים את עצמנו שאם רק נהיה מושלמים, לא נוכל להיפגע. אבל האמת היא, שזה בדיוק הפוך. כשאתה מנסה להיות מושלם, אתה כל הזמן נמצא תחת לחץ עצום, וזה בסופו של דבר פוגע בך.
לפעמים, הכישלון הוא הדרך הכי טובה ללמוד.
אני זוכרת פעם שניסיתי לאפות עוגת שוקולד. עקבתי אחרי המתכון בקפדנות, אבל העוגה יצאה שרופה מבחוץ ונוזלית מבפנים. התביישתי כל כך, שלא העזתי להראות אותה לאף אחד. אבל אז, חברה טובה אמרה לי: "בפעם הבאה, פשוט תנסי להוריד קצת את הטמפרטורה".
זה היה שיעור חשוב. לפעמים, כל מה שצריך זה קצת ניסוי וטעייה. וקצת צחוק על הטעויות.
איך להוריד את הרף – בלי להרגיש אשמה
אז איך מתחילים להוריד את הרף, בלי להרגיש כאילו אנחנו מוותרים על עצמנו?
- תעצרו רגע ותנשמו: קחו כמה נשימות עמוקות ושחררו את המתח. לפעמים, רק עצם העצירה יכולה לעזור לכם לראות את הדברים בפרופורציה.
- תשאלו את עצמכם: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? לרוב, התשובה הרבה פחות מפחידה ממה שנדמה לנו.
- תזכרו את הערך שלכם: הערך שלכם לא תלוי בהצלחות או בכישלונות שלכם. אתם חשובים ומוערכים בדיוק כמו שאתם, גם עם הפגמים שלכם.
- תתמקדו בהתקדמות, לא בשלמות: במקום לשאוף להיות מושלמים, תשאפו להתקדם. כל צעד קטן הוא ניצחון.
- תחגגו את הניצחונות הקטנים: אל תשכחו לחגוג את ההצלחות שלכם, גם אם הן קטנות. זה יעזור לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם ועם הדרך שאתם עוברים.
מקורות השראה לא שגרתיים – ומאיפה עוד אפשר לשאוב תובנות?
אני מוצאת השראה במקומות הכי לא צפויים. למשל, סדרות אנימציה לילדים. שמעתם פעם על "המופע של טרומן"? הסרט הזה, לכאורה קומדיה, גרם לי לחשוב על איך אנחנו לפעמים בונים לעצמנו 'בועות' של שלמות, רק כדי להימנע מלהתמודד עם העולם האמיתי. העולם האמיתי מבולגן, לא צפוי, ומלא בטעויות. אבל הוא גם מלא בפוטנציאל לצמיחה ולאושר אמיתי.
וגם, ספרי בישול! כן, אתם שומעים נכון. ספר בישול טוב הוא תזכורת לכך שגם המתכונים הכי טובים יכולים להשתבש. וזה בסדר. העיקר ללמוד מהטעויות ולנסות שוב.
החיים הם לא מתכון – הם ניסוי.
אז אני עומדת כאן, מול המנורה המרצדת, ומבינה שהטיפול האחרון הוא לא איזו נוסחה קסומה להשגת שלמות. הוא דווקא ההיפך הגמור. הוא ההבנה שהשלמות היא אשליה, והאושר האמיתי נמצא דווקא בפגמים, בטעויות, ובניסיון המתמיד להשתפר.
אני עדיין עובדת על זה, ואני מודה שזה לא תמיד קל. אבל אני מנסה לזכור את זה: המרדף אחרי השלמות הוא כמו מרדף אחרי קשת בענן. הוא יפה, אבל הוא לא אמיתי.
אז מה אתכם? מה הייתם עושים אחרת היום, אם הייתם יודעים שמותר לכם לטעות? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא עוד דרכים לשחרר את הפרפקציוניסט שבתוכנו ולחיות חיים מלאים יותר.
