אוקיי, בואו נדבר על טוסטרים. לא סתם טוסטרים, כן? טוסטרים זומבים. אתם יודעים, אלה שמוציאים טוסט חצי שרוף, חצי לבן, תמיד. אלה שנראה שהם עברו מלחמה, ויש להם יותר פירורים ממה שיש לי חברים בפייסבוק. כן, ההוא. שלי קוראים ארנולד, והוא היה על סף פרישה לפח. אבל אז... קרה משהו.
נתחיל מההתחלה. ארנולד הגיע לחיי לפני כחמש שנים, כמתנה מחברה טובה. בהתחלה הוא היה כסוף ומבריק, טוסטר למופת. אבל הזמן, כמו שאומרים, עושה את שלו. לאט לאט הוא התחיל לצרוב רק צד אחד של הלחם, אחר כך הפסיק להוציא את הטוסט אוטומטית (אימון טוב לשרירי היד, אני מודה), ובסוף... ובסוף הוא פשוט הפך למעין יצור אפרורי וחסר תועלת, שסתם תופס מקום יקר על השיש.
האמת? הייתי מוכנה לזרוק אותו. באמת. אבל משהו עצר אותי. אולי זה הנוסטלגיה, אולי זה הפחד לקנות טוסטר חדש שיהיה גרוע יותר (איך זה בכלל אפשרי?!), ואולי... אולי פשוט היה לי משעמם.
ואז נתקלתי במאמר מטורף על קינטסוגי. מכירים? זו אמנות יפנית עתיקה של תיקון כלי חרס שבורים בעזרת זהב. כן, זהב! במקום להסתיר את הסדקים, הם מדגישים אותם, הופכים אותם לחלק מהיופי של הכלי. וואו. זה גרם לי לחשוב – מה אם במקום לזרוק את ארנולד, אני אתקן אותו... בצורה יצירתית?
רגע, לפני שאני ממשיכה, בואו נעצור שנייה. קינטסוגי וטוסטרים? זה לא קצת מוגזם? אולי. אבל תקשיבו, לפעמים דווקא השילובים הכי מוזרים מובילים לתובנות הכי מעניינות. חשבתם פעם על זה שהכישלונות שלנו הם בעצם הסיפור שלנו? שהם מה שהופך אותנו למיוחדים? (אני יודעת, פתאום נהייתי פילוסופית, סליחה).
אז חקרתי קצת. קראתי מאמרים על קינטסוגי (מסתבר שיש המון), צפיתי בסרטונים ביוטיוב, ואפילו דיברתי עם חברה שהיא קצת יותר "עשה זאת בעצמך" ממני. הבנתי שאני לא הולכת להשתמש בזהב אמיתי (קצת יקר לטוסטר, לא?), אבל כן יכולה להשתמש בדבק מיוחד שמדמה זהב, ובכל מיני חומרים יצירתיים אחרים.
האתגר האמיתי היה בכלל לפתוח את הטוסטר. אתם קולטים כמה ברגים יש בדבר הזה?! לקח לי שעות, ובשלב מסוים כמעט התייאשתי. אבל אז נזכרתי בציטוט של הנרי פורד: "כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש, בצורה יותר חכמה." אז לקחתי נשימה עמוקה, חיפשתי עוד סרטון ביוטיוב, והמשכתי.
בסוף, אחרי הרבה מאמצים, הצלחתי! פתחתי את ארנולד, ניקיתי אותו (טוב, ניסיתי לנקות אותו – כמות הפירורים שם הייתה פשוט בלתי נתפסת), וזיהיתי את הבעיה העיקרית: גוף חימום אחד פשוט שבק חיים.
עכשיו, כאן מגיע החלק הקצת יותר טכני. גוף חימום לטוסטר זה לא משהו שאפשר סתם לקנות בסופר. חיפשתי באינטרנט, קראתי ביקורות (מסתבר שיש קהילה שלמה של אנשים שאובססיביים לגופי חימום לטוסטרים – מי היה מאמין?), ובסוף מצאתי גוף חימום חלופי באתר חלקי חילוף למכשירי חשמל. כן, זה נשמע מטורף, אבל תקשיבו, זה עבד!
החלפתי את גוף החימום, חיברתי הכל בחזרה (בזהירות!), והדלקתי את ארנולד. ו... ו... זה עבד! הוא חימם משני הצדדים! זה היה רגע של אושר צרוף. רגע, אתם שואלים, ומה עם ה"קינטסוגי"? אה, כן.
אחרי שארנולד חזר לתפקד, התחלתי לעבוד על החלק האמנותי. השתמשתי בדבק מיוחד בצבע זהב כדי להדגיש את הסדקים והשריטות, הוספתי כמה חרוזים צבעוניים שהיו לי בבית, ואפילו הדבקתי כמה פירורים (אוקיי, אולי זה קצת מוגזם, אבל הייתי חייבת!).
התוצאה הסופית? טוב, בואו נגיד את זה ככה: ארנולד לא נראה כמו יצירת אמנות במוזיאון הלובר. אבל הוא כן נראה... מיוחד. הוא נראה כמו טוסטר שעבר הרבה, אבל עדיין פה, עדיין מוכן להכין לי טוסטים טעימים. והכי חשוב? הוא מזכיר לי כל יום שאפשר לקחת משהו שבור, משהו שנראה חסר תועלת, ולהפוך אותו למשהו חדש, משהו יפה.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים לזרוק משהו לפח, עצרו רגע. תחשבו אם יש דרך להחיות אותו, לתת לו חיים חדשים. אולי תגלו שהוא יכול ללמד אתכם משהו חשוב על עצמכם, על העולם, או לפחות... איך להכין טוסט מושלם.
חשבתם פעם מה הסיפור של החפצים שלנו? מה הם היו מספרים אם הם היו יכולים לדבר?
