האמת? תמיד חשדתי בדברים ה"חכמים" האלה. אתם יודעים, הציטוטים המעוררי השראה בפייסבוק, הספרים שמבטיחים לשנות לכם את החיים, הכללים המוזהבים להצלחה. משהו שם תמיד הרגיש לי... מנותק. כאילו מישהו החליט מה חכם, וכולם פשוט הנהנו.
אבל אז קרה משהו.
הייתי תקועה באיזו ישיבה מייגעת בעבודה, כשמישהו ציטט את סטיב ג'ובס. שוב. ואז זה היכה בי – אולי הבעיה היא לא בדברים החכמים עצמם, אלא באיך שאנחנו צורכים אותם. (משפט של פסקת מעבר, הא?)
התחלתי לחקור. לא את ה"מה" החכם, אלא את ה"למה" מאחוריו. וגיליתי משהו מדהים.
מקורות בלתי צפויים לחכמה – לא רק ספרים ומאמרים
כולנו מכירים את המקורות הרגילים לחכמה: פילוסופים, מדענים, מנהיגים. אבל מה לגבי סבתא שלכם? או הברמן בפאב השכונתי? או הילד הקטן שמסתכל על העולם בעיניים טריות?
קחו לדוגמה את סבתא שלי, רחל. אישה שלא סיימה תיכון, אבל ידעה על החיים יותר מכל פרופסור לפסיכולוגיה שפגשתי. היא תמיד אמרה: "נעמה'לה, עדיף להיות חכם מאוחר מאשר טיפש לנצח." פשוט, נכון? אבל כמה פעמים אנחנו מתעקשים על טעויות שלנו, רק כדי לא להודות שטעִינו?
מחקר מעניין שקראתי בכתב העת "Journal of Adult Development" מצא שאנשים מבוגרים, במיוחד אלה שחוו קשיים, נוטים להיות בעלי חוכמת חיים רבה יותר. זה לא קשור לאינטליגנציה, אלא ליכולת ללמוד מניסיון (Ardelt, M. (2000). Wisdom as expert knowledge system: A critical review. Human Development, 43(1), 1-34.). אז אולי החוכמה הכי גדולה נמצאת דווקא אצל אלה שאנחנו נוטים להתעלם מהם.
הטעות שלי – ולמה אתם צריכים להימנע ממנה
בעבר, הייתי בטוחה שהכללים ה"חכמים" תקפים לכולם. אם כולם אומרים שצריך לקום בחמש בבוקר כדי להצליח, אז זה מה שצריך לעשות, נכון? טעות. ענקית. ניסיתי לקום בחמש בבוקר במשך חודש, והדבר היחיד שהצלחתי להשיג היה עייפות כרונית ותסכול מטורף.
חכמה אמיתית היא לא עניין של כפייה, אלא של התאמה.
ואז הבנתי – ה"חכמה" הזו לא התאימה לי. אני לא בן אדם של בוקר. אני ינשוף לילה. הניסיון לכפות על עצמי משהו שלא טבעי לי רק גרם לי להרגיש כישלון.
הספקנות הבריאה – למה צריך לפקפק בכל דבר
הנה שאלה שחשוב לשאול: האם כל מה שאנחנו חושבים שהוא חכם הוא באמת כזה? או שאולי אנחנו פשוט מצייתים לנרטיבים חברתיים?
תחשבו על זה – כמה דברים "חכמים" שאנחנו עושים הם בעצם תוצאה של לחץ חברתי? כמה פעמים קנינו מוצרים שאנחנו לא צריכים, רק כי כולם קונים אותם? כמה פעמים עבדנו במשרות שאנחנו שונאים, רק כי זה מה שמצופה מאיתנו?
הספקנות היא לא דבר רע. היא כלי. כלי שמסייע לנו לסנן את הרעש ולהתמקד במה שבאמת חשוב.
אגב, קראתי פעם מחקר מעניין על תופעת ה"חכמת ההמונים" (wisdom of crowds) ב"Nature". המחקר הראה שקבוצה גדולה של אנשים יכולה להגיע לתשובות מדויקות יותר מאשר מומחה יחיד, אבל רק בתנאי שיש מגוון דעות ושאנשים לא מושפעים זה מזה (Surowiecki, J. (2004). The wisdom of crowds: Why the many are smarter than the few and how collective wisdom shapes business, economies, societies, and nations. Doubleday.). המסקנה? תקשיבו להרבה אנשים, אבל תחשבו בעצמכם.
חכמה זה לא ידע, זה מסע
אז מה למדתי מכל זה? שהדברים ה"חכמים" באמת הם לא אלה שמכתיבים לנו מה לעשות, אלא אלה שמזמינים אותנו לחשוב בעצמנו.
חכמה היא לא אוסף של עובדות, אלא דרך חיים.
זה מסע מתמשך של גילוי עצמי, של למידה מטעויות, של פקפוק במה שמקובל. וזה מסע שאני שמחה להיות בו.
ואתם? האם גם אתם מרגישים לפעמים שהדברים ה"חכמים" פשוט לא מסתדרים לכם? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. אולי ביחד נוכל לגלות קצת יותר חכמה אמיתית.
