האמת? הייתי עצבנית. ממש עצבנית. שואב האבק שלי החליט שהוא שובת, דווקא כשציפיתי לאורחים. ניסיתי הכל – לרוקן את המיכל, לבדוק את החיבור לחשמל, אפילו קיללתי אותו קצת (בואו, מי לא עשה את זה?). כלום. רק קול חלש ונואש שנשמע כמו "עזבי אותי בשקט".
ואז, בייאוש מוחלט, פירקתי אותו. לגמרי. כל בורג, כל צינור, כל חתיכת פלסטיק. הבלאגן היה מטורף. הסלון שלי נראה כמו אתר חפירות ארכיאולוגיות של שואבי אבק עתיקים.
"מה עשית, נעמה?" מלמלתי לעצמי, "באמת חשבת שאת יודעת מה את עושה?".
אבל אז, תוך כדי שאני מסתכלת על כל החלקים האלה, על הפנימיות המכאניות של מכשיר שאני לוקחת כמובן מאליו, התחלתי לחשוב על דברים אחרים. על החיים.
מצחיק, נכון? שואב אבק מוביל לתובנות על החיים. אבל תאמינו לי, זה קרה.
ראיתי איך כל חלק קטן, לכאורה חסר משמעות, תורם לתפקוד השלם. איך גלגל שיניים זעיר יכול להשפיע על עוצמת השאיבה. הבנתי שגם החלקים הפשוטים ביותר חיוניים. כל אחד חשוב.
ואז נזכרתי במשהו שקראתי פעם במאמר של ברנה בראון על פגיעות וחוסן נפשי: "היכולת לעמוד בפני פגיעות היא לא חולשה; זוהי המדד הגדול ביותר לאומץ לב". נכון, חשבתי לעצמי, כמו בשואב האבק הזה, גם בחיים, הנקודות החלשות ביותר הן לפעמים אלו שמחזיקות אותנו ביחד.
אוקיי, רגע של כנות: לא תיקנתי את שואב האבק. פשוט לא הצלחתי להרכיב אותו בחזרה. אבל קיבלתי מזה משהו הרבה יותר חשוב.
אבל לפני שאמשיך, אני חייבת לספר לכן משהו על הפחד שלי מכישלון. תמיד הייתי פרפקציוניסטית, תמיד רציתי שהכל יהיה מושלם. וזה אומר שלפעמים, פשוט נמנעתי מלעשות דברים חדשים, דברים שמפחידים אותי, מחשש שאכשל.
אבל הפירוק הכושל של שואב האבק, הפך להיות ניצחון קטן. כי הבנתי שמכישלון אפשר לצמוח. שמטעות אפשר ללמוד. שזה בסדר גמור לא לדעת הכל.
אז מה למדתי מההרפתקה הזאת?
- הערכה לדברים הקטנים: כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין, "החיים קרובים יותר לציור שמן מאשר לציור מים. אין אפשרות לטשטש."
- לשחרר שליטה: לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להרפות ולאפשר לדברים לקרות.
- לקבל את הכישלון: זה חלק בלתי נפרד מהחיים. במקום לפחד ממנו, צריך לחבק אותו. כמו שאמר תומס אדיסון, אחרי אלפי ניסיונות כושלים להמציא את הנורה: "לא נכשלתי. פשוט מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות."
- לשאול שאלות: מה היה קורה אם הייתי קוראת קודם מדריך או צופה בסרטון הדרכה? אולי הייתי מצליחה לתקן את השואב. אבל אז לא הייתי מקבלת את התובנות האלה.
תראו, אני יודעת שזה נשמע קצת הזוי להשוות שואב אבק לפירוק מערכות יחסים או להתמודדות עם אתגרים בקריירה. אבל האמת היא, שהעקרונות האלה תקפים לכל תחום בחיים.
לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים בניסיון לתקן את הדברים, שאנחנו שוכחים להסתכל על התמונה הגדולה. אנחנו שוכחים להעריך את הדברים הקטנים, לשחרר שליטה ולקבל את הכישלון.
אולי בפעם הבאה שאתן מרגישות תקועות, תנסו לפרק משהו. לאו דווקא שואב אבק (אלא אם כן אתן ממש רוצות). אולי זה יכול להיות פרויקט בעבודה, מערכת יחסים מורכבת או אפילו סתם הרגל רע.
תסתכלו על החלקים הקטנים, על הפנימיות המכאניות. תנסו להבין איך הכל מתחבר. ואל תפחדו לטעות. כי לפעמים, הכישלון הוא הדרך הכי טובה ללמוד ולצמוח.
עכשיו, כשאני מסתכלת על שואב האבק המפורק שלי, אני כבר לא מרגישה עצבנית. אני מרגישה השראה. וקצת צורך לקנות שואב אבק חדש. אבל זה כבר סיפור אחר.
מה אתכן? מה הדבר הכי הזוי שלמדתן ממנו שיעור לחיים? שתפו אותי, אני סקרנית!
