האמת? תמיד קצת התביישתי בבלאגן מתחת למיטה. לא יודעת אם גם אתן מרגישות ככה, אבל יש משהו באיזור הזה, החשוך והנסתר, שהופך למעין פח אשפה רגשי של החיים. זה לא רק גרביים בודדות או ספרים שסיימנו לקרוא לפני שנה – זה גם כל הדברים ש'אולי' נצטרך, 'אולי' נשתמש בהם, ואז שוכחים מקיומם.
פעם, כשעברתי דירה, גיליתי מתחת למיטה שלי אוסף מרשים של כרטיסי אוטובוס משנת 2012. כן, קראתן נכון. 2012! זה היה רגע של הארה. הבנתי שלא מדובר רק בבלאגן, אלא בסימפטום של משהו עמוק יותר. משהו שמדבר על פחד להיפרד, על מחשבות טורדניות לגבי העתיד, ואפילו קצת על חוסר הערכה להווה.
ואם כבר דיברנו על העתיד, תחשבו על זה רגע: מה אנחנו בעצם מצפים למצוא שם, מתחת למיטה? אוצר? תשובה לכל השאלות? סביר להניח שפשוט עוד שכבה של אבק.
אז מה עושים?
נתחיל מההבנה שזה לא רק עניין של סדר וארגון. זה הרבה יותר עמוק מזה. זה קשור ישירות לאיך שאנחנו מתייחסות לעצמנו ולסביבה שלנו.
- למה אנחנו נאחזות בדברים?
פסיכולוגים כמו ד"ר רנדי פרוסט, מומחה לאגרנות כפייתית, טוענים שאגרנות, גם ברמה הקלה ביותר, נובעת לעיתים קרובות מחרדה. (Frost, R. O., & Steketee, G. (2010). Stuff: Compulsive hoarding and the meaning of things. Houghton Mifflin Harcourt.) אנחנו מפחדות לאבד משהו שאולי יום אחד יהיה לנו חשוב. אבל האם באמת? האם הכרטיס אוטובוס ההוא באמת עזר לי במשהו?
אני זוכרת פעם שנתתי הרצאה על מינימליזם, ומישהי שאלה אותי: "אבל מה אם אני אתחרט?" התשובה שלי הייתה פשוטה: "אז תתחרטי. זה בסדר." זה חלק מהחיים. אנחנו לא יכולות להימנע מכל טעות, וגם לא צריכות.
- הקשר בין סדר נפשי לסדר פיזי
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל יש קשר ישיר בין הסדר בראש שלנו לסדר בבית. כשנפש שלנו סוערת, הבית שלנו לרוב משקף את זה. והפוך. סביבה נקייה ומאורגנת יכולה להביא רוגע ושלווה.
פעם ניסיתי את שיטת "המארי קונדו" (Kondo, M. (2014). The life-changing magic of tidying up: The Japanese art of decluttering and organizing. Ten Speed Press.). זה נשמע מעולה בתיאוריה, אבל בפועל? הרגשתי שאני צריכה לעשות תואר שני בפילוסופיה כדי להחליט אם חולצה מסוימת "מדליקה ניצוץ של שמחה" או לא. הבנתי שזה לא בשבילי. אבל למדתי משהו חשוב: עצם המחשבה וההתבוננות בדברים שאנחנו בוחרות להכניס הביתה היא חשובה לא פחות מהסידור עצמו.
- החשיבות של 'לשחרר'
תחשבו על זה ככה: כל דבר שאנחנו שומרות תופס מקום – לא רק פיזי, אלא גם מנטלי. אנחנו משקיעות בו אנרגיה, גם אם לא מודעות לכך. לשחרר דברים מיותרים זה כמו לפנות מקום לדברים חדשים, לדברים שבאמת חשובים לנו.
אבל רגע, מה עם פרקטיקה?
אחרי שצללנו קצת לנפש, הנה כמה טיפים פרקטיים (אבל עם טוויסט):
- אתגר 30 הימים: כל יום, תרמי פריט אחד. זה יכול להיות בגד, ספר, חפץ נוי – כל דבר. בסוף החודש, הבית שלך יהיה הרבה יותר מאוורר. (טיפ: תני את זה הלאה! תתרמי, תמכרי, תמסרי לחברה).
- שאלת הקסם: לפני שאת מכניסה משהו מתחת למיטה, שאלי את עצמך: "האם אני באמת צריכה את זה? ואם כן, האם אני אשתמש בזה בשנה הקרובה?" אם התשובה היא לא, שיחררי.
- טקסטורה במקום אוצר: תחשבי על הארגון כעל חוויה סנסורית ולא רק פונקציונלית. לארגן לפי צבע או מרקם או חומר ולא רק לפי מטרה, עוזר ליצור תחושה נינוחה יותר ופחות שיפוטית.
- אל תפחדו לבקש עזרה: לפעמים, אנחנו צריכות עזרה כדי לראות את הבלאגן שלנו מנקודת מבט אחרת. אל תתביישו לבקש מחברה, מארגן מקצועי, או אפילו ממטפל.
לסיום (או אולי רק התחלה...)
המאבק בבלאגן מתחת למיטה הוא מסע אישי, ואני מודה – גם אני עדיין בתהליך. למדתי שזה לא רק על סדר וארגון, אלא על הבנה עמוקה יותר של עצמי, של הפחדים שלי, ושל הערכים שלי.
אז בפעם הבאה שאתן מסתכלות על הבלאגן מתחת למיטה, תזכרו שזה לא רק אוסף של חפצים, אלא גם השתקפות של הנפש שלכן. תתייחסו אליו ברגישות, בחמלה, ועם קצת הומור.
אני סקרנית – מה הבלאגן מתחת למיטה שלכן מספר עליכן?
