אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי במטבח, מנסה להכין ארוחת ערב בריאה (כי הרי אנחנו מנסים, לא?), ופתאום הבנתי – אני כבר לא אותה נעמה שהייתי לפני שנה. לא בגלל משקל, קריירה או זוגיות. משהו אחר לגמרי. זה היה כמו אבק בלתי נראה שהצטבר במקומות מוזרים בחיים שלי, ושינה את הנוף בלי ששמתי לב.
השאלה היא, איך זה קורה? ומה עושים עם זה?
אני לא מדברת על השינויים הגדולים והדרמטיים. אלה שאנחנו מתכננים, חולמים עליהם, לפעמים אפילו מפחדים מהם. אני מדברת על האבק הזה, החלקיקים הקטנים של החלטות, חוויות, מחשבות – שנראים כל כך לא משמעותיים ברגע שהם קורים, אבל מצטברים לכדי משהו גדול יותר.
למשל, פעם הייתי חייבת לעשות הכל לבד. הייתי בטוחה שאף אחד לא יעשה את זה טוב כמוני. ואז, אחרי אינספור לילות ללא שינה ותחושה מתמדת של תשישות, הבנתי – אני לא סופרמן. אני צריכה עזרה. אבל איך מבקשים עזרה? איך סומכים על מישהו אחר?
זה לקח זמן, הרבה ניסוי וטעייה, וכמה כישלונות מביכים (אני זוכרת במיוחד פעם אחת שביקשתי מחבר לעזור לי עם פרויקט, ויצא מזה בלאגן כזה שהייתי צריכה לשחזר הכל מחדש). אבל בסופו של דבר, למדתי – לתת אמון זה לא חולשה, זה כוח.
הנה משהו שגיליתי ממחקר של אוניברסיטת הרווארד על אושר: אנשים שמטפחים מערכות יחסים חזקות ומשמעותיות הם מאושרים יותר, בריאים יותר, וחווים פחות לחץ. (Robert Waldinger and Marc Schulz, The Good Life: Lessons from the World's Longest Scientific Study of Happiness). זה נשמע פשוט, נכון? אבל כמה פעמים אנחנו שוכחים את זה במירוץ היומיומי?
אגב, אני לא מדברת רק על חברים ובני משפחה. אני מדברת גם על הקשרים הקטנים, היומיומיים – לחייך למוכרת במכולת, להחזיק את הדלת לשכן, לשאול את הקופאית איך עבר עליה היום. אלה רגעים קטנים של אנושיות שמוסיפים טעם לחיים.
הנה תובנה שאולי תפתיע אתכם: שינוי אמיתי לא קורה בבת אחת. הוא קורה טיפין טיפין.
אז, מה עושים עם כל האבק הזה? איך הופכים אותו ממטרד למשהו מועיל?
אני חושבת שהתשובה טמונה במודעות. לשים לב לפרטים הקטנים, לשאול את עצמנו שאלות קשות, להיות מוכנים להודות בטעויות שלנו.
למשל, פעם הייתי בטוחה שאם אני אעבוד קשה יותר, אני אהיה מאושרת יותר. זה היה סוג של מנטרה שחזרתי עליה שוב ושוב. אבל אז קראתי את הספר של ברנה בראון, Daring Greatly, והבנתי – פגיעות היא לא חולשה. היא הכוח שלנו. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל זה שינה לי את החיים. (Brené Brown, Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead)
הבנתי שאני לא צריכה להסתיר את הפגמים שלי, את הפחדים שלי, את החולשות שלי. אני צריכה לקבל אותם, לאהוב אותם, להשתמש בהם ככלי לצמיחה.
האמת היא, שזה תהליך מתמשך. אני עדיין לומדת, עדיין עושה טעויות, עדיין מרגישה לפעמים שאני לא יודעת מה אני עושה. אבל אני מנסה להיות יותר מודעת, יותר קשובה, יותר אנושית.
ואולי זה כל הסיפור. אולי האבק הזה, הוא לא משהו שצריך להילחם בו. אולי זה משהו שצריך לקבל אותו, ללמוד ממנו, ולהשתמש בו כחומר גלם ליצירת חיים טובים יותר.
אבל רגע, מה לגבי הדברים שאנחנו רוצים לשנות? הדברים שמפריעים לנו, מתסכלים אותנו, מונעים מאיתנו להגשים את הפוטנציאל שלנו?
אני חושבת שהתשובה היא – להתחיל בקטן. לבחור משהו אחד, קטן, שאנחנו יכולים לשנות היום. לא משהו גרנדיוזי, לא משהו שידרוש מאמץ עצום. משהו קטן, אבל משמעותי.
למשל, להחליף את הקפה של הבוקר בתה ירוק. ללכת 20 דקות בחוץ. להתקשר לחבר שלא דיברנו איתו הרבה זמן. לקרוא פרק בספר שאנחנו דוחים כבר שבועות.
אלה דברים קטנים, אבל הם מצטברים. הם יוצרים תחושה של שליטה, של פרודוקטיביות, של תקווה.
והכי חשוב – הם מזכירים לנו שאנחנו לא תקועים.
עכשיו, אני רוצה לשאול אתכם – איזה אבק בלתי נראה הצטבר בחיים שלכם? איזה שינוי קטן אתם יכולים לעשות היום כדי להתחיל לנקות אותו? אני באמת רוצה לשמוע.
