זוכרים את הסרטים ההם? העתיד היה אמור להיות מבריק, חלקלק, עם מכוניות מעופפות ורובוטים שמכינים לנו קפה. ובכן, אנחנו כאן, 2024, ויש לנו בינה מלאכותית שיודעת לכתוב שירים, אבל גם חרדות קיומיות וים של מידע שמאיים להטביע אותנו. העתיד הגיע, אבל הוא קצת... שבור.
האמת? פעם הייתי משוכנעת שטכנולוגיה היא הפתרון לכל הבעיות שלנו. תכננתי קריירה בהייטק, דמיינתי איך אבנה אפליקציות שישנו את העולם. ואז... התחלתי לשים לב.
מה ראיתי? יותר בדידות, יותר השוואות אינסופיות ברשתות החברתיות, יותר חוסר שקט פנימי. זה לא אמור להיות ככה, נכון?
אז מה קרה בדרך? ואיך אנחנו מתקנים את מה שצריך לתקן? בואו נצא למסע הזה ביחד. אגב, המסע הזה הוא לא על איך להיות "פרודוקטיביים יותר" או "להגדיל את ההכנסות". הוא על איך למצוא משמעות, גם בעולם קצת מבולגן.
אני מבטיחה לכם בסוף המסע הזה נקבל פרספקטיבה רעננה על הטכנולוגיה בחיינו, כלים מעשיים להתמודדות עם האתגרים, אבל חשוב מכל, נחזיר לעצמנו את השליטה ונמצא איזון בין עולם הדיגיטל לעולם האמיתי.
האם הטכנולוגיה אמורה לפתור את הבעיות שלנו, או להעצים אותן?
פעם, כשעבדתי בחברת סטארטאפ, הייתה לנו שיחת מוטיבציה שנתית. הציגו לנו מצגת מרהיבה על פתרונות טכנולוגיים שמייעלים תהליכים, חוסכים זמן ומגדילים רווחים. הרגשתי התלהבות, אבל גם... חוסר נוחות.
הייתה לי הרגשה שמשהו חסר. ואז קראתי מחקר מעניין של פרופסור שושנה זובוף מהרווארד, שטענה שהקפיטליזם המעקב (Surveillance Capitalism) הפך אותנו, המשתמשים, למוצר. הנתונים שלנו נאספים, מנותחים ונמכרים למטרות רווח.
רגע, אז זה לא אמור להיות אחרת?
זה לא אומר שכל הטכנולוגיה רעה. ממש לא. יש אפליקציות שמחברות אותנו לאנשים שאוהבים, פלטפורמות שמלמדות אותנו דברים חדשים, כלים שעוזרים לנו ליצור ולבטא את עצמנו. הבעיה היא חוסר האיזון, הכניעה המוחלטת לציווי הטכנולוגי.
כמו שאומר הסופר ניל פוסטמן בספרו "בידור עד מוות", אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: "מהו המחיר שאנחנו משלמים על הטכנולוגיה הזו?" זה משהו שאף פעם לא לימדו אותי באוניברסיטה.
חשוב להזכיר: טכנולוגיה היא כלי, לא מטרה.
הבדידות הדיגיטלית: איך קורה שאנחנו מחוברים אבל מרגישים לבד?
הרשתות החברתיות אמורות לחבר אותנו, נכון? אבל כמה פעמים יצא לכם לגלול באינסטגרם שעות, ואז להרגיש יותר בודדים ומרוקנים משהייתם קודם?
פסיכולוגית בשם שרי טרקל כתבה על זה בספרה "Alone Together". היא טוענת שהקשרים הדיגיטליים שלנו הפכו שטחיים וחלקיים, ושהם לא יכולים להחליף את הקשרים האמיתיים, פנים אל פנים.
לפני כמה שנים, הרגשתי את זה על בשרי. הייתי מכורה לרשתות החברתיות, כל הזמן מעלה תמונות, כותבת פוסטים, מחפשת אישור חיצוני. אבל בפנים, הרגשתי ריקנות עצומה. זה היה כמו להאכיל רעב נצחי.
אז עשיתי משהו קיצוני: מחקתי את כל האפליקציות מהטלפון שלי. בהתחלה, הייתי חסרת מנוחה, אבל אחרי כמה ימים, התחלתי לשים לב לדברים אחרים: לטבע, לאנשים סביבי, לעצמי.
זאת הייתה תקופה קשה, אבל גם משחררת. הבנתי שחיבור אמיתי דורש נוכחות, הקשבה, פגיעות. דברים שקשה למצוא ברשתות החברתיות.
היום אני ברשתות החברתיות, אבל בצורה מודעת יותר. אני משתמשת בהן כדי להתחבר לאנשים שמעניינים אותי, ללמוד דברים חדשים, ליצור דברים. אבל אני זוכרת תמיד שהחיים האמיתיים קורים מחוץ למסך.
אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל צריך להזכיר את זה לעצמנו כל יום.
תקווה באמצע הבלגן: מה עושים מכאן?
אז מה למדנו? שהעתיד הוא קצת שבור, שהטכנולוגיה יכולה להיות גם ברכה וגם קללה, ושהחיבור האנושי הוא הדבר הכי חשוב בעולם.
אבל מה עושים עם זה? איך אנחנו מתקנים את מה שצריך לתקן?
אני לא יודעת את כל התשובות. אבל אני יודעת שאפשר להתחיל בקטן, בצעדים פשוטים:
- להגביל את הזמן שאנחנו מבלים מול המסך. אפשר להגדיר תזכורות, לכבות את ההתראות, למצוא תחביבים אחרים.
- להיות מודעים למה שאנחנו צורכים ברשת. לא לעקוב אחרי אנשים שגורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו, לבחור תוכן שמזין את הנפש.
- להשקיע בקשרים אמיתיים. לצאת עם חברים, לבלות עם המשפחה, להתנדב בקהילה.
- ללמוד מיומנויות חדשות שלא קשורות לטכנולוגיה. לנגן, לצייר, לבשל, לכתוב.
הדבר הכי חשוב הוא לא לאבד תקווה. גם בעולם קצת שבור, אפשר למצוא יופי, משמעות ואהבה.
ואולי... אולי השבירה הזו היא דווקא הזדמנות לבנות משהו חדש, משהו טוב יותר.
יש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה מה לחקור. אני עדיין לא יודעת איך ייראה העתיד, אבל אני יודעת שאני רוצה להיות חלק מהבנייה שלו. ומה איתכם?
