היי, נעמה כאן. תודי, כמה פעמים הרגשת שהחיים שלך קצת... קטנים? כאילו הכל דחוס, צפוף, ואין מקום לנשום? אני יודעת, גם אני הייתי שם.
זוכרת תקופה שהרגשתי תקועה? עבדתי במשרה ששאבה ממני את כל האנרגיה, גרתי בדירה קטנה שהרגישה כמו כלא, ובערב, במקום לנוח, הייתי גוללת באינסטגרם ומרגישה עוד יותר גרוע. כמו עכבר במבוך. הכל נראה אותו דבר, רק שאני יותר עייפה.
אז מה עושים כשמרגישים ככה? הרי לא באמת אפשר להגדיל את הדירה או להתפטר מחר בבוקר (למרות שזה פנטזיה נחמדה לפעמים, נכון?).
התשובה שמצאתי הייתה מפתיעה: הדלת הקטנה שמרחיבה חיים נמצאת בתוכנו.
אני אסביר.
הכל התחיל כשקראתי מחקר מעניין על "צפיפות מדומה" (Perceived Crowding) במגזין "Journal of Environmental Psychology" (Gilchrist, R. L., & Brown, K. M. (2018). Perceived crowding and psychological well-being: A review of the literature. Journal of Environmental Psychology, 56, 64-74.). המחקר טען שאנחנו לא סובלים רק מהשטח הפיזי המצומצם, אלא מהתחושה הסובייקטיבית של צפיפות. זה נשמע מובן מאליו, אבל אז זה היכה בי: אם התחושה היא סובייקטיבית, אולי אפשר לשנות אותה?
הבנתי שזה לא רק עניין של עוד מטר רבוע. זה עניין של איך אני רואה את המרחב שלי – ואת החיים שלי.
אז התחלתי לעשות ניסויים קטנים. במקום להתמקד במה שחסר, התחלתי לחפש את היופי בדברים הקטנים שיש לי. את קרני השמש שחודרות דרך החלון בבוקר, את צמח הבזיליקום שלי שגדל בעציץ, את הספרים שאני אוהבת.
זה לא היה קל. היו ימים שפשוט לא הצלחתי לראות שום דבר חיובי. הייתי מתעוררת עייפה, רואה את הדירה הקטנה והמבולגנת, ומרגישה שוב תקועה. אבל לא ויתרתי.
מה למדתי?
- התחילו בקטן: אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. בחרו דבר אחד קטן שאתם יכולים לשפר או להעריך. זה יכול להיות סידור של מגירה, מחיקה של מיילים מיותרים, או סתם לקחת 5 דקות לנשום עמוק.
- חפשו את היופי: צלמו תמונות של דברים יפים שאתם רואים סביבכם. זה יעזור לכם להתמקד בחיובי. (טיפ: לכו על הטבע! הוא תמיד מרגיע).
- הגדירו גבולות: למדתי שלפעמים דווקא גבולות ברורים מרחיבים את המרחב הפנימי שלנו. זה אומר להגיד "לא" למשימות שמרוקנות אותי, או לקבוע זמן מסוים ביום שבו אני לא עונה למיילים.
- תנו לעצמכם רגע של הפסקה: קחו כמה דקות ביום כדי לעשות משהו שאתם אוהבים – לקרוא ספר, לשמוע מוזיקה, לכתוב יומן, או סתם לשבת בשקט ולבהות בחלון. זה לא בזבוז זמן – זה חיוני!
אבל רגע, מה הקשר לחיים בכלל, ולא רק למרחב פיזי?
אז זהו, שהכל קשור. אחרי שהתחלתי לשנות את הגישה שלי כלפי הדירה שלי, הבנתי שאני יכולה ליישם את זה גם על תחומים אחרים בחיים שלי. במקום להתמקד במה שאני לא מצליחה להשיג, התחלתי להעריך את מה שכבר יש לי.
קראתי פעם ציטוט שאמר "הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל אולי הדשא שלך זקוק רק קצת יותר מים." (אני לא סגורה על המקור, אולי זה סתם איזה פוסט באינסטגרם, אבל זה עדיין נכון!).
וזה נכון. התחלתי להשקיע יותר במה שכבר יש לי – בחברים שלי, במשפחה שלי, בתחביבים שלי. והפלא ופלא, פתאום החיים שלי התחילו להרגיש יותר גדולים, יותר עשירים.
היו תקופות שהרגשתי שהמאמץ הזה הוא חסר טעם. שהשינוי הוא מינורי, לא משמעותי. אבל אז הייתי עוצרת, חוזרת להתבונן בדברים הקטנים, ומזכירה לעצמי שגם שינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול.
זה לא קסם. זה תהליך.
הדלת הקטנה הזו, הדלת של שינוי מחשבתי, לא תיפתח בבת אחת. לפעמים היא תהיה תקועה, לפעמים היא תקרטע, ולפעמים היא תהיה פתוחה לרווחה. אבל אם נמשיך לדחוף אותה בעדינות, בסבלנות, ובאהבה, היא תפתח לנו מרחבים חדשים שלא חלמנו עליהם.
אז מה את אומרת? מוכנה לנסות לפתוח את הדלת שלך? אני כאן בשבילך, אם את צריכה יד.
וברצינות, איך את מרגישה לגבי המרחב שלך עכשיו? מה היית רוצה לשנות, או יותר נכון, מה היית רוצה לראות אחרת? שתפי אותי בתגובות! אולי יחד נמצא עוד דלתות קטנות שאפשר לפתוח.
