אוקיי, בואו נדבר על משהו אמיתי. משהו שרובנו חווים, אבל אף אחד לא באמת מדבר עליו בקול רם. חרדת סוללות. כן, זו אני, נעמה, מודה בפה מלא – הייתי מכורה לחיבור לחשמל.
זוכרים את הימים של הנוקיה 3310? סוללה שהחזיקה לנצח נצחים. היום? אם הסוללה שלי יורדת מתחת ל-50%, אני מתחילה להזיע. זו לא סתם אי נוחות, זה ממש חרדה! אני מגזימה? אולי קצת. אבל תודו שאתם מבינים על מה אני מדברת.
פעם אחת, הייתי בדרך לפגישה חשובה עם לקוח. ה-GPS התחיל לזלול סוללה כמו משוגע. ראיתי את המספרים יורדים ויורדים, והרגשתי התקף חרדה מתקרב. מה אם אני אתקע בלי GPS? מה אם אני אאחר לפגישה? מחשבות טורדניות, מכירים? בסוף, הגעתי לפגישה עם 3% סוללה. שלושה אחוז! ניצחון קטן, חרדה עצומה.
אבל אחרי כמה שנים של חיים בפחד, החלטתי שהגיע הזמן לשנות את זה. שהסוללה לא תשלוט לי בחיים. אני אסביר לכם איך עשיתי את זה, אבל קודם – שאלה: כמה פעמים וויתרתם על משהו כי הסוללה שלכם הייתה חלשה?
הצעד הראשון: להבין את המפלצת
אז מה בעצם גורם לנו לפחד כל כך מסוללה חלשה? ד"ר דייויד גרינפילד, מומחה להתמכרויות טכנולוגיות, מסביר שהטלפון שלנו הפך למעין "איבר נוסף". אנחנו תלויים בו לכל כך הרבה דברים – תקשורת, ניווט, בידור, מידע. הסוללה החלשה מאיימת לנתק אותנו מהעולם הזה, וזה מפחיד. (מקור: Greenfield, D. N. (2009). Virtual Addiction: Help for Netheads, Cyberfreaks, and Those Who Love Them. New Harbinger Publications.)
הבנתי שהחרדה שלי היא לא רק על הסוללה עצמה, אלא על מה שהיא מייצגת – אובדן שליטה. פתאום, הכל נהיה יותר ברור. אבל מה עושים עם זה?
הפתרון הטכנולוגי הוא לא הפתרון האמיתי
ברור, אפשר לקנות סוללה ניידת, מטען לרכב, ואפילו להחליף סוללה בטלפון. אבל זה רק פלסטר. זה לא פותר את הבעיה האמיתית – את החרדה.
מה שעבד בשבילי היה דווקא להתנתק קצת. כן, אני יודעת, זה נשמע מטורף. אבל תחשבו על זה – כמה זמן אנחנו באמת צריכים את הטלפון שלנו? כמה פעמים אנחנו בודקים אותו סתם, בלי סיבה?
התחלתי להשאיר את הטלפון בבית כשיצאתי לסידורים קצרים. בהתחלה זה היה קשה, הרגשתי כאילו אני בלי יד. אבל לאט לאט התרגלתי. גיליתי שאני יכולה להסתדר בלי הטלפון שלי, והעולם לא קורס.
הפסיכולוגיה של הניתוק
"היכולת להיות נוכח ברגע היא מיומנות", אומרת ד"ר שרי טורקל, פרופסורית למדעי החברה ב-MIT. "הטכנולוגיה מסיחה את דעתנו, אבל אנחנו יכולים ללמוד להתנתק ולהיות מחוברים לעצמנו ולאחרים." (מקור: Turkle, S. (2011). Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other. Basic Books.)
ההבנה הזו שינתה הכל. הבנתי שאני לא צריכה להיות מחוברת 24/7. שאני יכולה לקחת הפסקה, לנשום עמוק, ולהיות נוכחת ברגע. וזה, חברים, היה משחרר.
אבל הנה הקאץ': לא תמיד אפשר להתנתק. יש ימים שאני חייבת להיות זמינה. אז מה עושים אז?
הפתרון האמיתי: לשנות את הגישה
אוקיי, זה החלק הכי חשוב. במקום לפחד מהסוללה החלשה, התחלתי להתייחס אליה כאל אתגר. כאל הזדמנות להיות יצירתית.
למשל, אם אני יודעת שאני הולכת להיות במקום בלי טעינה, אני מורידה את הבהירות של המסך, סוגרת אפליקציות ברקע, ומפעילה מצב חיסכון בסוללה. זה לא פותר את הבעיה לחלוטין, אבל זה נותן לי תחושה של שליטה.
אבל מעבר לזה, התחלתי לשאול את עצמי – מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה אם הטלפון שלי יכבה? ברוב המקרים, התשובה היא – כלום. אני אמצא דרך להסתדר. אני אתקשר מטלפון אחר, אני אשאל מישהו לעזרה, אני אמצא פתרון.
וזה, חברים, מה שעשה את ההבדל. הבנתי שהחרדה שלי היא לא מציאותית. שהפחדים שלי מוגזמים. ושבסופו של דבר, אני תמיד אמצא דרך.
עכשיו, עדיין יש לי רגעים של חרדת סוללות. אבל הם הרבה פחות תכופים ועוצמתיים. למדתי לחיות עם זה, לא לתת לזה לשלוט בי.
ואתם? מה אתם עושים כדי להתמודד עם חרדת סוללות? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לדעת. אולי נלמד משהו אחד מהשני.
