אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. יום שישי, השעה ארבע אחרי הצהריים, ואני תקועה בלי אינטרנט. כן, אני יודעת, נשמע כמו סוף העולם למילניאל טיפוסי, אבל זה היה יותר מזה. הייתי צריכה לשלוח מייל חשוב, כזה שיכול היה לשנות הכל. והווייפיי פשוט סירב לשתף פעולה.
מה עושים? בדרך כלל, הייתי מתקשרת לתמיכה הטכנית, ממתינה שעות על הקו, מתעצבנת על הנציג חסר האונים, ובסוף מתייאשת. אבל הפעם, משהו בי אמר לי: "נעמה, תתמודדי עם זה לבד". אולי זה היה יום שישי, אולי הייאוש, אבל החלטתי להיכנס לעובי הקורה.
אז התחלתי. ניתקתי את הראוטר, חיכיתי עשר שניות (כי ככה כתוב באינטרנט, לא?), חיברתי שוב. כלום. בדקתי את החיבורים, את הכבלים, את הנורות המהבהבות. שום דבר לא עבד. התחלתי להתייאש.
ואז, זה קרה. הבנתי.
לא, לא פתרתי את הבעיה מיד. אבל הבנתי שהכעס שלי על הווייפיי הוא בעצם כעס על חוסר השליטה שלי. כעס על התלות שלי בדבר הזה, שהוא לכאורה כל כך פשוט, אבל בפועל כל כך מורכב.
וזו הייתה התובנה הראשונה שלי, מתוך רבות. הווייפיי הוא מראה לחיים עצמם.
התחלתי לחפש פתרונות בגוגל. כן, אני יודעת, קצת פתטי, אבל הייתי נואשת. מצאתי מאמרים של טכנאים, סרטונים ביוטיוב, אפילו פורומים נידחים שבהם אנשים מתווכחים על סוג הראוטר הכי טוב. אחד הפורומים האלו הפנה אותי למאמר מעניין ב-Wired שמסביר איך הווייפיי בנוי בכלל, והבנתי שאני ממש לא מבינה כלום.
אבל משהו בחיפוש הזה, בלמידה הזו, נתן לי כוח. הרגשתי שאני לוקחת את השליטה בחזרה. הבנתי שהידע הוא הכוח האמיתי.
הבנתי שהדרך שבה הווייפיי עובד, עם כל הפרוטוקולים והתדרים וההצפנות, היא כמו מערכת יחסים מורכבת. יש בה תקשורת, יש בה הסכמים, יש בה לפעמים תקלות ובעיות. וצריך לדעת איך לתקשר איתה, איך להבין אותה, כדי שהיא תעבוד כמו שצריך.
הבנה מעמיקה, לא רק פתרון טכני, זה מה שבאמת חשוב.
אחרי שעות של ניסיונות, כמעט וויתרתי. אבל אז, במקרה, שמתי לב לנורה קטנה מאחורי הראוטר שלא דלקה. נזכרתי שפעם קראתי איפשהו שאם הנורה הזו לא דולקת, זה אומר שיש בעיה באספקת החשמל. בדקתי את השקע, וגיליתי שהוא היה מנותק.
אני יודעת, נשמע טיפשי. אבל זה היה רגע של הארה. כל הזמן הסתכלתי על הבעיה ברמה הטכנית, המורכבת, ולא שמתי לב לדבר הכי פשוט, הבסיסי.
חיברתי את השקע, והווייפיי חזר לעבוד.
צחקתי בקול רם. כל הזמן הזה, חיפשתי פתרונות מסובכים, כשלמעשה הפתרון היה ממש מולי, פשוט חיכה שאשים לב אליו.
אבל האמת היא, שהווייפיי לא לימד אותי רק על טכנולוגיה. הוא לימד אותי על עצמי. הוא לימד אותי על סבלנות, על נחישות, על החשיבות של למידה עצמאית. הוא לימד אותי שלפעמים, הפתרונות הכי פשוטים הם אלו שאנחנו הכי מתעלמים מהם.
המאמר הזה ב- Psychology Today על הקשר בין פתרון בעיות טכנולוגיות לתחושת מסוגלות עצמית עזר לי להבין עד כמה החוויה הזו השפיעה עלי לטובה.
ומאז, בכל פעם שאני נתקלת בבעיה, אני קודם כל עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה, ומנסה להסתכל עליה מזווית אחרת. אני שואלת את עצמי: "מה אני מפספסת? מה הדבר הפשוט שאני מתעלמת ממנו?".
אני עדיין לא מומחית לווייפיי. אבל אני מומחית בללמוד. אני מומחית בלהתמודד עם אתגרים. ואני מומחית בלהבין שהחיים, כמו הווייפיי, הם לפעמים מסובכים, אבל תמיד יש פתרון.
ואולי, הכי חשוב, הווייפיי לימד אותי להעריך את הרגעים האלה שבהם הכל פשוט עובד. את הרגעים האלה שבהם אני יכולה לשבת עם כוס קפה, לגלוש באינטרנט, ולדעת שהכל בסדר בעולם.
אז, מה היתה התקלה שלך שלימדה אותך משהו על החיים? אני ממש רוצה לשמוע.
