האם הדברים החכמים באמת חכמים? מסע של ספק, תובנה ויופי בבלגן

A young woman with curly blonde hair and a bright smile, looking directly at the viewer with a curious and inviting expression.
האם הדברים החכמים באמת חכמים? נעמה יוצאת למסע ספקני וכנה, ומשתפת בתובנות על ידע, ניסיון אישי והיופי שבבלגן החיים.

תמיד הייתי חובבת מושבעת של "דברים חכמים". ציטוטים מעוררי השראה, הרצאות TED מרחיבות אופקים, מחקרים פורצי דרך – בלעתי הכל בשקיקה. הייתי בטוחה שאם רק אצבור מספיק ידע, אצליח לפצח את סודות החיים. אבל אז, החיים, איך נאמר זאת בעדינות, טפחו לי על הפנים.

מצאתי את עצמי תקועה, מבולבלת, ובעיקר, מרגישה כמו שרלטנית מוחלטת. כל ה"חכמה" הזו לא עזרה לי להתמודד עם משבר אמיתי, עם כאב לב, עם הפחד האמיתי שמכרסם מבפנים. הבנתי אז משהו: ידע בלי הקשר אנושי הוא כמו מפה בלי מצפן.

ההבטחה שלי אליכן, הקוראות היקרות, היא לא לספק לכן עוד מנה גדושה של "דברים חכמים". ההבטחה היא לצאת יחד למסע ספקני, כנה ומעורר השראה, שישאיר אתכן עם תחושה של בהירות, חמלה עצמית וכוח לעצב את החיים שלכן מתוך אותנטיות, לא מתוך מוסכמות חברתיות או "חכמה" מצוחצחת.

"האפקט דאנינג-קרוגר: למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר ממה שאנחנו באמת יודעים?" (זו שאלה מצוינת, לא?!)

נתקלתן פעם במישהו שמדבר בביטחון מופרז על נושא שהוא בבירור לא מבין בו? סביר להניח שחוויתן את ה"אפקט דאנינג-קרוגר" בפעולה. האפקט הזה, שתואר לראשונה על ידי הפסיכולוגים דייויד דאנינג וג'סטין קרוגר, טוען שלאנשים עם מיומנות נמוכה בתחום מסוים יש נטייה להעריך יתר על המידה את היכולות שלהם. במילים אחרות, ככל שאתה יודע פחות, כך אתה חושב שאתה יודע יותר.

מצחיק, נכון? אבל רגע לפני שאתן ממהרות לשפוט אחרים, אני מזמינה אתכן לבדוק את עצמכן. כמה פעמים מצאתן את עצמכן משתפות ב"חוכמה" שקלטתן באיזה פוסט בפייסבוק, מבלי לבדוק את המקורות או לחשוב לעומק על ההשלכות? אני מודה, לי זה קרה יותר מפעם אחת. וזה לא מתוך רוע, זה מתוך רצון עז להרגיש חכמה, מועילה, חלק מהשיח. אבל האם זה באמת חכם?

אני זוכרת תקופה שבה הייתי אובססיבית לאופטימיזציה של כל דבר בחיים שלי – תזונה, שינה, פרודוקטיביות. קראתי כל מחקר שיצא, ניסיתי כל טריק חדשני. בסוף, הגעתי למצב של תשישות מוחלטת. (מקור: מאמר שפורסם בכתב העת "Journal of Personality and Social Psychology" על הקשר בין פרפקציוניזם לשחיקה). הבנתי שהמרדף האינסופי אחרי "הדרך הנכונה" הפך אותי לרובוט, מנותקת מהצרכים האמיתיים שלי.

מה אפשר לעשות?

אז איך אפשר להימנע מליפול למלכודת של "חכמה" שטחית? הנה כמה נקודות למחשבה, מתוך ניסיון אישי ומתוך כמה מקורות שאני מעריכה:

  • תשאלו שאלות: אל תקבלו שום דבר כמובן מאליו. תחקרו, תבדקו, תטילו ספק. שאלו "למה?" ו"מה אם?". תתפלאו כמה דברים שאנחנו חושבים שהם מובנים מאליהם, הם בעצם שטויות מוחלטות.
  • תקשיבו לאחרים: במיוחד לאנשים שחושבים אחרת מכם. תקשיבו לא כדי לענות, אלא כדי להבין. תנסו לראות את העולם מנקודת מבט שונה. זה יכול להיות לא נוח, אבל זה גם יכול לפתוח לכם את הראש.
  • תלמדו מהכישלונות שלכם: אין דבר כזה "טעות". יש רק הזדמנויות ללמידה. תנתחו מה השתבש, מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה, ותמשיכו הלאה. לא להלקאה עצמית!
  • תסמכו על האינטואיציה שלכן: לפעמים, התשובה הנכונה נמצאת בבטן, לא בראש. תלמדו להקשיב לקול הפנימי הזה, הוא לרוב צודק. אני חושבת שזה משהו שנשים במיוחד צריכות לחזק.

עוד משהו שלמדתי - היופי נמצא בבלגן. החיים לא מסודרים, לא הגיוניים, ולא תמיד "חכמים". אבל בתוך הבלגן הזה, אפשר למצוא רגעים של יופי, של אהבה, של משמעות. צריך רק לפתוח את הלב ולהסכים לראות אותם.

אני עדיין לא יודעת הכל. אני עדיין עושה טעויות. אני עדיין לומדת. אבל אני גם יותר סלחנית כלפי עצמי, יותר סקרנית לגבי העולם, ויותר פתוחה לאפשרות ש"הדברים החכמים" באמת, הם אלו שמגיעים מתוך חוויה אמיתית, אותנטית, מתוך חיבור עמוק לעצמנו ולאחרים.

ואתן? מה אתן חושבות? שתפו אותי במחשבות שלכן, בספקות שלכן, בתובנות שלכן. אני כאן כדי להקשיב, ללמוד, ולגדול יחד איתכן.