אוקיי, בואו נדבר על זה. על הרגע הזה, המטופש למדי, שבו מצאתי את עצמי באמצע הלילה, יורדת לחניון. לבד.
אני יודעת מה אתן חושבות. "נעמה, מה עבר לך בראש?!" ואתן צודקות. גם אני שאלתי את עצמי את זה אחר כך. אבל הסיפור האמיתי, כמו תמיד, הרבה יותר מורכב ממה שנראה במבט ראשון.
אז למה ירדתי לחניון? התשובה הפשוטה היא ששכחתי משהו באוטו. התשובה האמיתית? היא קשורה להרבה יותר מסתם מפתח או ארנק. היא קשורה לאיך שאנחנו מתמודדות עם לחץ, עם חוסר וודאות, ואיך לפעמים אנחנו פשוט צריכות בריחה קטנה, אפילו אם היא לחניון חשוך.
אבל רגע, נחזור להתחלה.
היום שלי היה ארוך. סדנת כתיבה (האהבה הגדולה שלי), פגישה מתישה עם לקוח, ניסיון כושל להכין עוגת שמרים (אני מודה, אני יותר טובה במילים מאשר באפייה). בקיצור, סוף היום מצא אותי מותשת, אבל גם עם מין תחושה כזאת שמשהו חסר.
ואז נזכרתי – שכחתי את הספר החדש של ברנה בראון באוטו. כן, אני יודעת, קלישאה. אבל ברנה בראון תמיד מצליחה להגיע בדיוק למקומות הכואבים, המקומות שצריך ללטף.
אז ירדתי.
אבל כשעמדתי ליד האוטו, בחניון החשוך הזה, פתאום הבנתי. זה לא באמת היה הספר. זה היה הרצון לברוח. לברוח מהמחשבות, מהלחץ, מהתחושה הזאת שאני לא מספיק טובה.
דוקטור ברנה בראון בעצמה, בספרה "Dare to Lead", מדברת על החשיבות של פגיעות ואותנטיות כמנהיגות. אבל איך אפשר להיות פגיע כשאנחנו מרגישות כל כך חשופות? איך אפשר להנהיג כשבעצם אנחנו רק מנסות לשרוד?
ואז חשבתי על מחקר שקראתי פעם, על הקשר בין תאורה וחרדה. מחקרים מראים שאנשים נוטים להרגיש יותר חרדים במקומות חשוכים ומבודדים. אז הנה אני, בחניון חשוך, מנסה למצוא איזושהי נחמה בספר על פגיעות. האירוניה כמעט מצחיקה.
אבל הנה משהו מעניין: ברגע שהבנתי את זה, ברגע שהבנתי שזה לא הספר שאני צריכה, אלא את השקט, את האפשרות להיות לבד עם המחשבות שלי, פתאום הרגשתי יותר טוב.
פתאום החניון החשוך הזה לא הרגיש כל כך מפחיד.
זו נקודה חשובה.
אני חושבת שלכולנו יש את ה"חניונים" שלנו. את המקומות האלה שאנחנו יורדות אליהם באמצע הלילה, לא באמת יודעות למה, אבל מקוות למצוא שם איזושהי תשובה.
אז מה עושים?
קודם כל, מכירים בזה. מודים לעצמנו שאנחנו לא תמיד יודעות מה אנחנו עושות, וזה בסדר. לא צריך להיות מושלמות. מספיק להיות אותנטיות.
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, שהייתה בדיוק באותו מצב כמוני. היא אמרה לי משהו שנשאר איתי עד היום: "נעמה, לפעמים הפתרון הוא לא למצוא את האור, אלא פשוט להתרגל לחושך."
וואו.
אז חזרתי הביתה, בלי הספר. אבל עם תובנה חדשה.
הבנתי שלפעמים, הירידה לחניון היא לא בריחה, אלא הזדמנות. הזדמנות להקשיב לעצמנו, להבין מה אנחנו באמת צריכות, ולחזור למעלה קצת יותר חזקות.
אז מה את חושבת? איפה החניון שלך? ומה את עושה כשאת יורדת לשם?
