אני חייבת להודות, תמיד קצת פחדתי מאנשים שמנהלים את הזמן שלהם בצורה מושלמת. כאלה שיודעים בדיוק מה הם יעשו בכל רגע נתון, כאילו יש להם איזה מנכ"ל קטן בראש. האמת? זה תמיד הרגיש לי קצת… לא אנושי.
לפני כמה שנים, ניסיתי להיות כזאת. קניתי יומן מעוצב, כתבתי רשימות מפורטות, אפילו הורדתי אפליקציה עם תזכורות קולניות. התוצאה? תסכול עצום. כל סטייה מהתכנון גרמה לי להרגיש כאילו נכשלתי. הבנתי שאני צריכה גישה אחרת – כזו שתתאים לקצב החיים שלי, עם כל הבלאגן והספונטניות שבהם.
אז איך בכל זאת אפשר לתכנן את הזמן בצורה יעילה, בלי לאבד את השפיות? איך אפשר לגרום ללוח השנה לעבוד בשבילנו, ולא נגדנו? בואו נצא למסע משותף – אני אשתף את התובנות שלי, את הניסיונות הכושלים, ואת ה"אאוריקה!" הקטנים שהפכו את חיי להרבה יותר מאוזנים (וקצת יותר שמחים, אם להיות כנה).
איך לתכנן זמן בלי לאבד את עצמנו? (רמז: זה לא קשור רק לרשימות)
הדבר הראשון שהבנתי הוא שרוב שיטות התכנון מתמקדות בטכניקה, ולא באדם. הן מלמדות אותנו איך לתכנן, אבל לא למה. ולמה זה חשוב? כי אם אין לנו מטרה ברורה, שום רשימה לא תעזור לנו להגיע לשום מקום.
פעם קראתי מחקר (אני מצטטת כאן את מאמר של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות) שדיבר על הקשר בין הצבת מטרות לבין תחושת ערך עצמי. המחקר טען שאנשים שמציבים מטרות לא ריאליות או מטרות שמבוססות על ציפיות חיצוניות, נוטים יותר לחוות חרדה ודיכאון. מדהים, נכון? זה גרם לי לחשוב מחדש על כל ה"רשימות מטלות" שאי פעם הכנתי.
אז מה עושים? מתחילים בשאלת ה"למה". למה אנחנו רוצים לתכנן את הזמן שלנו? כדי להספיק יותר? כדי להוריד לחץ? כדי לפנות זמן לדברים שאנחנו באמת אוהבים? התשובה לשאלה הזאת תהיה המצפן שלנו, שתכוון אותנו בכל פעם שנרגיש שאנחנו הולכים לאיבוד.
אני זוכרת תקופה שהייתי עובדת מסביב לשעון. חשבתי שאם אעבוד יותר, אהיה יותר מוצלחת. אבל מהר מאוד הבנתי שאני משלמת מחיר יקר מדי – הבריאות שלי, היחסים שלי, השמחה שלי. ברגע שהבנתי שה"למה" שלי הוא לא "להיות מוצלחת", אלא "להיות מאושרת ובריאה", הכל השתנה.
לוח השנה ככלי לחיים, לא ככלא זהב
אחרי שהבנו את ה"למה", אפשר להתחיל לחשוב על ה"איך". כאן נכנס לתמונה לוח השנה – אבל לא ככלי נוקשה שמכתיב לנו מה לעשות, אלא כשותף גמיש שמזכיר לנו מה חשוב לנו.
אני אישית משתמשת בשילוב של יומן דיגיטלי ופנקס נייר. היומן הדיגיטלי משמש אותי לפגישות ודד-ליינים קבועים, והפנקס משמש אותי לרישום רעיונות, תובנות ורגשות. אני אוהבת את השילוב הזה כי הוא מאפשר לי להיות גם מאורגנת וגם ספונטנית.
יש טיפ קטן שלמדתי ממאמנת אישית שאני מעריכה (קוראים לה רותם איזק). היא תמיד אומרת: "תכננו את הדברים הכי חשובים קודם כל". זה נשמע מובן מאליו, אבל כמה פעמים קרה לכם שתכננתם את כל השבוע, ואז גיליתם שלא נשאר לכם זמן לדברים שבאמת רציתם לעשות? בדיוק.
עכשיו, כאן מגיע הטוויסט – לא תמיד הכל חייב להיות מושלם. לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט לוותר על משהו. זה בסדר להגיד "לא". זה בסדר לשנות תוכניות. זה בסדר להיות לא מושלמים.
כשכישלון הופך לתובנה: הסיפור האישי שלי על תכנון זמן (וגלידה אחת עצובה)
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קטן. לפני כמה חודשים, תכננתי לעצמי יום מושלם – התעמלות בבוקר, עבודה פרודוקטיבית, ארוחת צהריים בריאה, מפגש עם חברה טובה, סרט טוב בערב. הכל היה מושלם… עד שהשעון המעורר לא צלצל.
התעוררתי באיחור, מיהרתי לעבודה, שכחתי את ארוחת הצהריים, ביטלתי את המפגש עם החברה, ובסוף היום מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה עם קופסת גלידה ענקית. זה היה כישלון מוחלט.
אבל אז, תוך כדי שאני אוכלת את הגלידה (כן, זו הייתה גלידה עצובה במיוחד), הבנתי משהו חשוב: החיים לא תמיד הולכים לפי התכנון. לפעמים קורים דברים בלתי צפויים, ולפעמים אנחנו פשוט צריכים לנוח. זה בסדר. העולם לא יקרוס.
אז מה למדתי מהיום הזה? שלפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לשחרר. להניח לציפיות, לסלוח לעצמנו, וליהנות מהרגע. וכן, גם לאכול קופסת גלידה ענקית.
אז מה הלאה? (ולמה אני עדיין לא יודעת הכל)
אני לא יכולה להגיד לכם שיש לי את הנוסחה המושלמת לתכנון זמן. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, ועדיין מגלה דברים חדשים כל הזמן. אבל אני כן יכולה להגיד לכם שהדבר הכי חשוב זה להיות קשובים לעצמנו. להבין מה עובד בשבילנו, ומה לא. לא לפחד לנסות דברים חדשים, וגם לא לפחד לוותר על דברים שלא עושים לנו טוב.
אני חושבת שהדבר הכי מעניין בתכנון זמן הוא שהוא משקף את הגישה שלנו לחיים בכלל. אם אנחנו נוקשים מדי, פרפקציוניסטיים מדי, חרדים מדי – זה יבוא לידי ביטוי בתכנון הזמן שלנו. ואם אנחנו גמישים, סלחנים, ופתוחים לשינויים – זה גם יבוא לידי ביטוי.
לפני סיום, תחשבו על זה: למה אתם מקדישים את רוב הזמן שלכם? האם אתם מרוצים מהחלוקה הזו? אם לא, מה הייתם רוצים לשנות? אני עדיין חושבת על השאלות האלה בעצמי. אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. אולי ביחד נצליח לפצח את סוד הזמן (או לפחות, לאכול עוד קופסת גלידה טעימה בדרך).
