האמת? תמיד שנאתי את הפינה הזו במטבח. אתם יודעים, זו שליד המקרר, תמיד חשוכה, תמיד עמוסה בשטויות שלא מצאו מקום אחר. היא הייתה כמו מוקד של אנרגיה שלילית קטנה, תזכורת מתמדת לבלגן ולחוסר הסדר בחיים שלי.
פעם, חשבתי שאני פשוט צריכה יותר שטח אחסון. קניתי עוד מדפים, עוד קופסאות, אבל הבלגן רק גדל. זה כמו דיאטה כושלת – את מתאמצת יותר, אבל התוצאות רק מדכאות יותר.
אז מה השתנה? איך הפינה המכוערת הזו הפכה למקום שאני אוהבת להיות בו?
זה התחיל ביום אחד שבו פשוט התיישבתי מול הפינה הזו, עם כוס קפה, והתחלתי לחשוב. באמת לחשוב. לא על איך לסדר, אלא על למה היא כזו בלגניסטית. ופתאום הבנתי משהו.
היא הייתה כמו מראה.
מראה של חוסר תשומת לב, של דברים שאני דוחה, של משימות קטנות שהצטברו למפלצת.
עכשיו, לפני שאתם חושבים שזה הולך להיות איזה סיפור רוחני מוגזם, תרשו לי להסביר. קראתי פעם מחקר על פסיכולוגיה סביבתית (מקור: Journal of Environmental Psychology) שמדבר על איך הסביבה הפיזית שלנו משפיעה על מצב הרוח וההתנהגות שלנו. זה לא רק "סדר עושה לי טוב" – זה הרבה יותר עמוק מזה. הסביבה שלנו יכולה לעורר בנו רגשות של חרדה, שמחה, יצירתיות או תקיעות. והפינה הזו במטבח עוררה בי תקיעות.
אז החלטתי לשנות גישה. במקום לנסות "לסדר", התחלתי "להקשיב".
הוצאתי את כל מה שהיה שם. הכל. זה היה מביך. היו שם דברים שלא ראיתי שנים! תבלינים שפג תוקפם, מתכונים גזורים ממגזינים מלפני עשור (אני לא היחידה שאוספת כאלה, נכון?), ואפילו איזה צמח מסכן ששכחתי להשקות עד שנבל לגמרי.
מיינתי הכל בקפידה. מה ששווה הצלה – הצלתי. מה שסתם תפס מקום – נפרדתי ממנו. ופה הגיע הטוויסט.
במקום להחזיר הכל בדיוק לאותו מקום, החלטתי ליצור שם משהו אחר. משהו שמשקף את מי שאני רוצה להיות, ולא את מי שאני מרגישה שאני צריכה להיות.
הוספתי מדף קטן עם עציצים קטנים של תבלינים טריים. כי אני רוצה לבשל יותר ולאכול בריא יותר. תליתי לוח קטן עם מתכונים שאני באמת מתכוונת לנסות. כי אני רוצה להיות יותר יצירתית במטבח. ושמתי קערה קטנה עם פירות העונה. כי אני רוצה להזכיר לעצמי לעצור רגע וליהנות מהדברים הקטנים.
כן, לקח זמן. כן, היו ימים שבא לי לוותר ולחזור לבלגן. אבל לאט לאט, הפינה הזו התחילה להיראות אחרת. להרגיש אחרת. ואפילו להריח אחרת.
היום, כשאני עוברת ליד הפינה הזו במטבח, אני לא מרגישה תסכול. אני מרגישה שמחה. אני מרגישה השראה. אני מרגישה שאני יכולה.
אבל הנה משהו שאולי לא חשבתם עליו: השינוי הזה לא קרה רק בפינה הזו במטבח. הוא קרה גם בתוכי.
למה אני מתכוונת? אחרי שעשיתי את השינוי הזה במטבח, התחלתי לשים לב לאזורים אחרים בחיים שלי שצריכים שינוי. בעבודה, במערכות יחסים, אפילו בהרגלים היומיומיים שלי.
גיליתי שכשאת משנה משהו קטן בסביבה שלך, זה יכול ליצור אפקט דומינו מדהים.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה אמיתי.
אז מה אני מציעה לכם? תסתכלו סביבכם. איזה אזור בחיים שלכם מרגיש כמו הפינה המכוערת הזו במטבח? איזה מקום אתם דוחים, מתעלמים ממנו, שונאים אותו?
ואז, תשאלו את עצמכם: מה אני יכולה לשנות בו, כדי שהוא ישקף את מי שאני רוצה להיות?
זו לא שאלה קלה. זה מצריך כנות, אומץ ויצירתיות. אבל אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה.
אפילו אם זה אומר להתחיל בלהוציא את כל המתכונים הגזורים ממגזינים מלפני עשור. (רק אל תגלו שאמרתי את זה.)
אגב, בזמן שכתבתי את הכתבה הזו, נתקלתי במאמר מעניין ב"הארץ" (מקור: "הארץ", מוסף גלריה) על הקשר בין סדר לאושר. הם דיברו על כך שאנשים שחיים בסביבה מסודרת נוטים להיות פחות לחוצים ויותר פרודוקטיביים. אני חייבת להודות שזה גרם לי להרגיש קצת יותר "בסדר" עם האובססיה החדשה שלי לסדר.
אבל בסופו של דבר, זה לא רק על הסדר. זה על המטרה. זה על החיבור. זה על איך אנחנו יוצרים לעצמנו סביבה שתומכת בנו, מעוררת בנו השראה, ומזכירה לנו את מי שאנחנו רוצים להיות.
ואולי, רק אולי, זה הופך את הפינות המכוערות האלה למקומות האהובים עלינו.
ועכשיו תורכם: איזה שינוי קטן עשיתם לאחרונה בסביבה שלכם שהשפיע עליכם בצורה גדולה?
