אוקיי, בואו נדבר על טוסטרים. כן, טוסטרים. אני יודעת, זה נשמע משעמם כמו לצפות בצבע מתייבש, אבל תסמכו עליי. הטוסטר שלי, שאני חיבה אליו באופן לא רציונלי, שבק חיים לפני כמה חודשים. לא סתם שבק - שבק בצורה דרמטית עם ניצוצות ועשן. קראתי לו "טוסטר זומבי" כי הוא נראה כמו משהו שחזר מהמתים, אבל לא ממש עובד.
האמת? די נלחצתי. זה לא רק עניין של טוסטים (למרות שטוסטים זה טעים!), זה היה הטוסטר הזה. קיבלתי אותו מסבתא שלי, זכרונה לברכה, והוא היה איתי בכל כך הרבה בקרים מוקדמים, בכל כך הרבה משברים ליליים שהסתיימו בטוסט גבינה. הוא היה חלק מהמשפחה. אז לזרוק אותו? לא בא בחשבון.
התחלתי לחקור. שיטוטים באינטרנט הובילו אותי למאמרים על תיקון מכשירי חשמל ביתיים (תודה, wikiHow!), סרטונים ביוטיוב של אנשים מפרקים טוסטרים (נראה יותר מסובך ממה שחשבתי), ופורומים שלמים שמוקדשים לשיקום מכשירי וינטג' (WHOA!).
אבל אז עלתה השאלה - למה? למה אני משקיעה כל כך הרבה זמן ואנרגיה במשהו שאפשר פשוט להחליף ב-50 שקל? תהיתי אם זה רק הנוסטלגיה, או משהו יותר עמוק.
החלטתי לנסות. קניתי כלי עבודה בסיסיים (מברג היה הדבר הכי מפחיד שהחזקתי ביד מאז הפעם האחרונה שניסיתי לאפות עוגת שמרים), ופירקתי את הטוסטר. בפנים היה בלגן שלם - חוטים שרופים, פירורים מאובנים, וגוף חימום שנראה כאילו עבר מלחמה.
גיליתי משהו מדהים: הטוסטר היה פשוט. מכני. לא איזה גאדג'ט טכנולוגי מתוחכם, אלא מכונה פשוטה שנועדה לעשות דבר אחד: לחמם לחם. זה גרם לי לחשוב על כמה דברים בעולם שלנו הפכו להיות כל כך מסובכים, כשבעצם הם יכולים להיות פשוטים.
(אגב, אם אתם מתעניינים במקורות מידע אמינים על תיקון מכשירי חשמל, ממליצה בחום לבדוק את המדריכים של iFixit. הם מפורטים, ברורים, ויש להם קהילה תומכת).
החלפתי את החוטים השרופים, ניקיתי את הפירורים (וואו, היה שם עולם של פירורים), והרכבתי הכל בחזרה. הדלקתי אותו… והוא עבד!
האמת? בכיתי קצת. זה היה רגע קטן, אבל משמעותי. לא רק שהחזרתי לחיים את הטוסטר של סבתא שלי, גם למדתי משהו חשוב על עצמי. למדתי שאני מסוגלת לעשות דברים שלא חשבתי שאני יכולה, שאני אוהבת לתקן דברים (גם אם הם רק טוסטרים), ושדברים ישנים יכולים להיות שווים יותר מסתם הערך הכספי שלהם.
אבל הייתי גם סקפטית. האם התיקון הזה באמת ישתלם? האם הטוסטר לא יתקלקל שוב אחרי כמה שבועות? האם לא בזבזתי את הזמן שלי על משהו חסר תועלת?
אז הנה הטוויסט בעלילה: הטוסטר עדיין לא עובד מושלם. הוא עושה טוסטים קצת יותר שרופים בצד אחד, ולפעמים הוא קצת תקוע. אבל אני אוהבת אותו ככה. הוא מזכיר לי את הפגמים שלנו, את העובדה שאף אחד מאיתנו לא מושלם, ושגם דברים שבורים יכולים להיות יפים.
תראו, אני לא אומרת שאתם צריכים לרוץ עכשיו לתקן את כל מכשירי החשמל שלכם. אבל אני כן אומרת, שאולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שאתם זורקים משהו לפח. אולי יש בו סיפור, אולי יש בו ערך, אולי הוא יכול ללמד אתכם משהו על עצמכם.
אולי הטוסטר הזומבי שלי לימד אותי שיעור חשוב על החיים. לפעמים, מה שנראה שבור וחסר תועלת, יכול לקבל חיים חדשים - אם רק נהיה מוכנים להשקיע קצת זמן, קצת מאמץ, וקצת אהבה.
ומה עם המחקרים המקצועיים? ובכן, מחקרים מראים (כמו מחקר של אוניברסיטת ייל על צרכנות בת קיימא) שתיקון מוצרים במקום החלפתם תורם לצמצום הפסולת ולהפחתת טביעת הרגל הפחמנית שלנו. אז חוץ מלשמר זכרונות, אני גם עושה משהו טוב לסביבה.
אבל האמת היא, שגם אם הטוסטר שלי היה מתפרק שוב למחרת, לא הייתי מתחרטת לרגע. כי המסע הזה, החיטוט בפנים, ההתמודדות עם הפחד מזרם חשמלי, והרגע הקטן של הניצחון - כל אלה היו שווים את זה.
מה הלאה? אני חושבת שאני הולכת ללמוד לתקן את מכונת התפירה הישנה של סבתא שלי. היא נראית כמו אתגר רציני, אבל אני מוכנה.
מה איתכם? יש משהו שאתם רוצים להחזיר לחיים?
