האמת? פעם הייתי מלכה של בלגן. לא סתם בלגן, אלא בלגן מאורגן, כזה שאני יודעת איפה הכל נמצא… איפשהו. ואז נתקלתי בשיטת האחסון היפנית, והייתי סקפטית בטירוף. "קופסאות? ברצינות? זה מה שיפתור את הכאוס שלי?".
טוב, מסתבר שכן. לפחות חלקית.
הפכתי להיות אובססיבית לקופסאות. מפלסטיק, קרטון, בד – כל סוג, כל גודל. התחלתי לאחסן הכל, ואז התחלתי להרגיש... כלואה. ממש כמו בתוך קופסה. זה היה רגע של וואו. כל האנרגיה שלי עברה מסידור הבית לאיך אני בורחת מהסידור הזה. זה הדליק לי נורה אדומה.
אבל רגע, לא הכל שחור!
למה בכלל קופסאות?
אז למה בעצם כל כך הרבה אנשים נשבעים בשיטת האחסון היפנית? ובכן, מעבר לאסתטיקה המאורגנת (שמגזינים כמו "Kinfolk" עושים לה יחסי ציבור מעולים), יש כאן עניין של פסיכולוגיה. קופסאות יוצרות גבולות ברורים. הן עוזרות לנו להגדיר מה חשוב ומה לא, מה שומרים ומה משחררים. פשוט, נכון?
אבל האם באמת צריך לקנות את כל הקופסאות האלה? האם אנחנו באמת צריכים כל כך הרבה דברים מלכתחילה? השאלות האלה התחילו לנקר לי בראש.
פרופסור הלן דהרוש, פסיכולוגית המתמחה בהתנהגות צרכנית, מסבירה בספרה "Attached to Things" שהצורך שלנו לאסוף ולשמור חפצים נובע פעמים רבות מצורך רגשי עמוק יותר – צורך בביטחון, תחושת שייכות או זיכרון. (DeRouches, H. (2014). Attached to Things: Towards a New Phenomenological Approach to the Consumer. Springer). האם אני באמת צריכה את עשרים זוגות הנעליים האלה? או שאני פשוט מפחדת לאבד חלק מעצמי?
אז מה עושים?
מיינדפולנס וקופסאות: שילוב מנצח (או שלא)
התחלתי לשלב מיינדפולנס בתהליך הארגון. לפני כל קופסה, שאלתי את עצמי: "האם החפץ הזה משרת אותי? האם הוא מביא לי שמחה? האם אני באמת צריכה אותו?". לפעמים התשובה הייתה כן. לפעמים... ובכן, לא.
התהליך הזה, של ניפוי מודע, היה משחרר ברמות! לא רק שנפטרתי מחפצים מיותרים, אלא גם מחלק מהמשקעים הרגשיים שהיו קשורים אליהם. זה היה כמו לעשות ניקוי רעלים לנפש.
אבל אז גיליתי משהו: מיינדפולנס לא תמיד עובד. לפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלים להיפרד מחפצים מסוימים, לא משנה כמה ננסה. וזה בסדר! אל תכו את עצמכם על זה.
אז מה למדתי?
- קופסאות הן כלי, לא פתרון קסם: הן עוזרות לארגן את החפצים שלנו, אבל הן לא יפתרו את הבעיות הפנימיות שלנו.
- מיינדפולנס הוא כלי עוצמתי: הוא יכול לעזור לנו להיפרד מחפצים מיותרים ולהבין את הדפוסים הרגשיים שלנו, אבל הוא לא תמיד יעבוד.
- הכי חשוב להיות סלחניים כלפי עצמנו: לא תמיד נצליח להיפרד מהכל, וזה בסדר גמור.
אז האם שיטת האחסון היפנית עבדה בשבילי? כן, אבל לא בדיוק כמו שציפיתי. היא לא הפכה אותי למארי קונדו הבאה, אבל היא כן עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי ואת היחסים שלי עם החפצים שלי. וזה, חברים, שווה הכל.
אבל תגידו, מה אתכם? קרה לכם פעם שניסיתם שיטה מסוימת שהבטיחה הרים וגבעות, וגילתם משהו אחר לגמרי? אשמח לשמוע!
