אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. חום יולי, הלחות עולה מהאספלט כמו אדים, ואני, בשיא ההתלהבות של שיפוץ הדירה הראשונה שלי. דוד החשמל, אותו דוד עתיק ומסורבל, היה אמור להיות ה-שינוי. דמיינתי מקלחות חמות, ארוכות, מפנקות אחרי יום עבודה מפרך. נו, אתם יודעים.
אז הזמנתי חשמלאי. דוד, קראו לו דוד. צירוף מקרים? אולי. פורענות? בוודאות.
הוא הגיע, בחור חביב למראה, אבל משהו בו שידר חוסר ביטחון. הסתכלתי עליו, מודה, עם קצת זלזול. "מה כבר יכול להיות מסובך בדוד חשמל?" חשבתי לעצמי.
אוף, כמה טעיתי.
הוא התחיל לעבוד, משהו נראה לי מוזר, קצת יותר מדי ניצוצות, קצת יותר מדי "אופס". אבל היי, מה אני מבינה? אני רק עם התואר שלי בספרות, לא בהנדסת חשמל.
בום.
לא פיצוץ גדול, יותר כמו... פאף. אורות כבים, ריח שרוף באוויר, ודוד החשמל, האהבה החדשה שלי, הפך לערימת גרוטאות חסרת תועלת.
הייתי המומה. פשוט עמדתי שם, פעורת פה, בוהה בחורבות. דוד החשמל הלך לעולמו. ובאותו רגע, משהו בי נשבר גם כן. תסכול? כעס? בעיקר בושה. בושה על הזלזול, בושה על האמונה העיוורת, בושה על כך שלא הקשבתי לתחושת הבטן שלי.
הייתי צריכה לדעת יותר. לא להסתפק ב"יהיה בסדר".
מאותו יום ארור, החלטתי לקחת אחריות. לא רק על דוד החשמל (החדש, כמובן), אלא על כל תחום בחיים שלי. התחלתי לחקור, לשאול, ללמוד. קראתי מאמרים על בטיחות בחשמל, התייעצתי עם אנשי מקצוע, ואפילו צפיתי בכמה סרטוני יוטיוב על תיקון דודי חשמל. (אל תשאלו).
ואז זה היכה בי.
האסון של דוד החשמל לא היה רק תקלה טכנית. הוא היה שיעור מאלף על חשיבות הידע, הספקנות הבריאה, ובעיקר – על היכולת להודות בטעויות וללמוד מהן.
אבל רגע, מה הקשר בין זה לחיים עצמם, אתן שואלות? הכל קשור.
כמה פעמים אנחנו סומכות על אחרים בעיניים עצומות? על אנשי מקצוע, על חברים, על בני משפחה? כמה פעמים אנחנו מקבלות דברים כמובנים מאליהם, בלי לשאול שאלות, בלי לחקור, בלי להטיל ספק?
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כתבה בספרה "מתנות הנֶפֶשׁ": "אומץ מתחיל בהופעה והרשאה לעצמך להיראות." והכוונה היא להראות, כולל החלקים הלא מושלמים, הטעויות, הכישלונות.
היא לא מדברת על דודי חשמל, אבל היא מדברת על משהו עמוק יותר – על היכולת שלנו להכיר בבורות שלנו, להתמודד עם הפחד מכישלון, ולצמוח מתוך החוויה.
אני יודעת, זה נשמע קצת דרמטי להשוות דוד חשמל לחיים, אבל תחשבו על זה: כמה פעמים הסתמכתן על מישהו אחר שיעשה משהו בשבילכן, ובסוף התאכזבתן? כמה פעמים ויתרתן על החלום שלכן כי פחדתן מכישלון? כמה פעמים שתקתן כשייתן שהייתן צריכות להרים את הקול?
האסון של דוד החשמל לימד אותי שאני לא חייבת להיות מומחית בהכל. אני לא צריכה לדעת לתקן דודי חשמל או לפתור משוואות דיפרנציאליות. אבל אני כן צריכה לדעת לשאול את השאלות הנכונות.
אני כן צריכה לדעת להטיל ספק, לחקור, ללמוד. אני כן צריכה לדעת לבחור את האנשים הנכונים לסמוך עליהם, ובעיקר – אני כן צריכה לדעת לסמוך על עצמי.
תשאלו, תחקרו, תלמדו. אל תפחדו מכישלון. תודו בטעויות שלכן. תצמחו מתוך החוויה.
ואם כבר מדברים על צמיחה, לאחרונה גיליתי מחקר מעניין מאוניברסיטת סטנפורד שמראה שדווקא אנשים שמודים בטעויות שלהם נתפסים כבעלי יכולת מנהיגות גבוהה יותר. (ואני חשבתי שזה ההיפך!).
אז הנה, שיעור חינם במנהיגות: תודו בטעויות שלכן, ואנשים יעריכו אתכן יותר.
אני יודעת, זה נשמע קצת כמו קלישאה, אבל זה עובד.
ואם כבר אנחנו בקטע של גילויים מפתיעים, הנה עוד אחד: מסתבר שלדודי חשמל יש נטייה להתקלקל דווקא בחודשי הקיץ. למה? כי אנחנו משתמשים בהם פחות, והמערכת פשוט "מתרגלת" למצב מנוחה. (מוזר, נכון?).
אז הנה טיפ קטן ממני אליכן: גם אם אתן לא משתמשות בדוד חשמל הרבה, תפעילו אותו מדי פעם. זה יעזור לו לשמור על כושר. וגם לכן, תפעילו את המוח מדי פעם. תקראו ספר, תצפו בהרצאה מעניינת, תלמדו משהו חדש. זה יעזור לכן לשמור על כושר מחשבתי.
ולסיום, שאלה לי אליכן: מה הדוד חשמל שלכן? מה הדבר הזה שקרה לכן, גרם לכן לכאב ראש (או גרוע מזה), אבל גם לימד אתכן משהו חשוב על עצמכן ועל העולם? אני מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן. אולי יחד נגלה עוד כמה דברים מעניינים על החיים האלה.
כי בסופו של דבר, כולנו רק מנסים להבין מה לעזאזל אנחנו עושים כאן, נכון? ואולי, רק אולי, דוד חשמל אחד שהתפוצץ יכול לעזור לנו קצת בדרך.
