אוקיי, אז ככה. שלוש לפנות בוקר, אני מתעוררת בבהלה. הלב דופק כמו תוף מרים בהופעה חיה. ודבר ראשון שעולה לי בראש? "החניון". לא יודעת למה, פשוט החניון.
אני מסתכלת על השעון, מנסה להבין אם זה סיוט רע במיוחד או פשוט עוד לילה חסר שינה (ספוילר: זה כנראה שניהם). שוכבת שם דקה, שתיים, מנסה להרגיע את עצמי. אבל זה לא עוזר. המחשבה על החניון פשוט לא עוזבת אותי.
עכשיו, אני בחורה רציונלית בדרך כלל. כן, אני מאמינה באינטואיציה, אבל תמיד מנסה למצוא הסבר הגיוני לכל דבר. אז מה גורם לי, באמצע הלילה, לרצות לרדת לחניון?
אולי זה החלום המוזר שהיה לי קודם?
ניסיתי להיזכר במה חלמתי, אבל הכל היה מטושטש. זכרתי רק תחושה של דחיפות, כאילו משהו דורש את תשומת הלב שלי. זה נשמע קצת הזוי, אני יודעת.
בשלב הזה, כבר ממש התחלתי להתווכח עם עצמי. "נעמה, את עייפה, זה הכל. תחזרי לישון." "לא, משהו לא בסדר. אני חייבת לבדוק." מכירות את זה?
בסוף, האינטואיציה (או אולי סתם הסקרנות) ניצחה. התלבשתי בשקט, ירדתי במדרגות, והגעתי לחניון.
האמת? קצת פחדתי. החניון תמיד נראה לי קצת מפחיד בלילה. חשוך, שקט, והאורות מהבהבים. אבל נשמתי עמוק והתחלתי להסתובב.
ואז ראיתי.
הצמיג של האוטו שלי היה כמעט לגמרי מפונצ'ר. לא לגמרי, אבל מספיק בשביל שהייתי תקועה שם בבוקר אם לא הייתי יורדת.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות. "נו באמת, זה הכל? סתם פנצ'ר?" אבל תאמינו לי, זה היה יותר מזה. זה היה הוכחה שהאינטואיציה שלי צדקה. שמשהו קרה, שמשהו השתבש, והגוף שלי ידע את זה עוד לפני המוח שלי.
וזה הוביל אותי לחשוב על כמה דברים.
למה אנחנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו?
אני חושבת שחלק מזה זה פחד. פחד להיראות טיפשים, פחד לטעות, פחד להקשיב לקול הפנימי הזה שמרגיש לנו קצת "מוזר". אנחנו חיים בעולם כל כך רציונלי, שקשה לנו לסמוך על משהו שאנחנו לא יכולים להסביר.
אבל מה אם האינטואיציה שלנו היא בעצם סוג של אינטליגנציה? מה אם היא דרך של הגוף שלנו לעבד מידע שאנחנו לא מודעים אליו?
הרי המוח שלנו קולט כל הזמן מיליוני רסיסי מידע, הרבה מעבר למה שאנחנו מודעים אליו. יכול להיות שהאינטואיציה היא פשוט דרך של המוח שלנו להתריע על משהו חשוב, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק למה.
ד"ר ג'ודית אורלוף, פסיכיאטרית ואינטואיטיבית רפואית, כתבה רבות על הקשר בין אינטואיציה לבריאות. לדבריה, הקשבה לגוף שלנו יכולה לעזור לנו לזהות בעיות בריאותיות עוד לפני שהן הופכות לרציניות. (מקור: Judith Orloff, MD, "Guide to Intuitive Healing").
האם אנחנו מפספסים מידע חשוב כשאנחנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו?
אני יודעת שאני עשיתי את זה לא פעם. התעלמתי מתחושות בטן, מסימנים מקדימים, רק כדי להצטער על זה אחר כך.
מה אפשר לעשות כדי לפתח את האינטואיציה?
אני לא יודעת את התשובה המוחלטת, אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא פשוט להתחיל להקשיב. להקשיב לגוף שלנו, להקשיב לרגשות שלנו, להקשיב לקול הפנימי הזה שלפעמים נדמה לנו שהוא משוגע.
אפשר להתחיל בדברים קטנים. למשל, כשאתן צריכות לקבל החלטה, עצמו עיניים, נשמו עמוק, ושימו לב מה עולה לכן בראש. האם יש תחושה מסוימת, רגש מסוים? נסו להתמקד בו, לחקור אותו.
ויש גם מחקרים שמראים שמדיטציה יכולה לעזור לשפר את האינטואיציה. מדיטציה עוזרת להרגיע את המוח, לשקט את הרעש, וכך מאפשרת לנו לשמוע את הקול הפנימי שלנו בצורה ברורה יותר. (מקור: Harvard Medical School, "Mindfulness meditation may ease anxiety, mental stress").
אבל מה אם אני טועה? מה אם האינטואיציה שלי מובילה אותי לכיוון לא נכון?
זה שאלה מצוינת. ואני חושבת שהתשובה היא שזה בסדר. אנחנו בני אדם, אנחנו טועים. אבל גם אם אנחנו טועים, אנחנו יכולים ללמוד מזה. אנחנו יכולים להבין מה עבד, מה לא עבד, ולשפר את האינטואיציה שלנו בפעם הבאה.
אני יודעת שלפעמים זה מפחיד לסמוך על האינטואיציה. זה מרגיש קצת כמו לקפוץ למים בלי לדעת אם יש שם קרקע. אבל אני מאמינה שהתגמול שווה את הסיכון. כי כשאנחנו מקשיבים לעצמנו, כשאנחנו סומכים על האינטואיציה שלנו, אנחנו חיים חיים יותר אותנטיים, יותר מלאים, יותר מספקים.
אז בפעם הבאה שאתן מתעוררות באמצע הלילה עם תחושה מוזרה, אל תתעלמו ממנה. תבדקו אותה. מי יודע, אולי היא תציל אתכן מפנצ'ר, או אפילו ממשהו גרוע יותר.
אני, אגב, עדיין לא יודעת איך לסדר פנצ'ר. מזל שיש גרר.
אבל תחשבו על זה רגע - מה קרה לכם לאחרונה שהרגשתם משהו "מוזר" והתעלמתם? מה היה יכול לקרות אם הייתם מקשיבים לאינטואיציה שלכם? אני סקרנית לשמוע!
