האמת? תמיד הייתי פרפקציוניסטית. רשימות אינסופיות של "צריך" – צריך להצליח, צריך לרצות, צריך להיות מושלמת. נשמע מוכר? ואז הגיעה סבתא נעמה, עם חוכמת החיים המדהימה שלה, וטרפה לי את כל הקלפים.
היא לא הייתה פסיכולוגית מוסמכת, לא יועצת קריירה, אבל הייתה לה תואר דוקטור ב"חיים". והתזה שלה? "תשחררי!".
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. ישבנו במרפסת, ריח של יסמין באוויר, ואני מספרת לה על הלחץ הבלתי פוסק, על איך אני מרגישה שאני כל הזמן נכשלת. היא הקשיבה, חייכה את החיוך החכם שלה, ואז אמרה: "נעמה, חיים יפים לא בונים על 'צריך', אלא על 'רוצה'".
בהתחלה הייתי סקפטית. איך אפשר לחיות בלי מטרות, בלי תוכניות, בלי לדעת מה "צריך" לעשות? הרי כל החיים לימדו אותי אחרת! אבל סבתא נעמה הייתה עקשנית (תכונה שעברה בירושה, כנראה). היא הסבירה לי שה"צריך" הוא קול חיצוני, קול של חברה, של ציפיות, של פחדים. הוא גורם לנו לרדוף אחרי דברים שלא באמת משמחים אותנו, רק כדי לקבל אישור חיצוני.
לעומת זאת, ה"רוצה" הוא קול פנימי, קול הלב, קול הנשמה. הוא זה שמכוון אותנו לדברים שבאמת עושים לנו טוב, שנותנים לנו תחושת משמעות וסיפוק. וההבדל הזה, חברות, הוא כל הסיפור.
מאז, התחלתי להתאמן בלהקשיב ל"רוצה" שלי. זה לא היה קל. שנים של הרגלים קשה לשנות ביום אחד. אבל התחלתי בדברים קטנים. במקום ללכת לחדר כושר כי "צריך", התחלתי לרקוד בסלון כי "רציתי". במקום לעבוד על פרויקט שלא מעניין אותי כי "צריך", התחלתי לחפש הזדמנויות שמרגשות אותי כי "רציתי".
אגב, אחד המקורות הכי מעניינים שמצאתי על הנושא הוא בכלל מחקר של אוניברסיטת הרווארד על אושר. הם גילו שאנשים שמקדישים יותר זמן לדברים שהם אוהבים, גם אם זה לא רווחי או "יעיל", הם מאושרים ובריאים יותר. מי היה מאמין? (Harvard Study of Adult Development, Harvard University).
והנה נקודה חשובה: זה לא אומר להתעלם מהמציאות! ברור שיש דברים שאנחנו צריכים לעשות, אבל גם אותם אפשר לבחור לעשות מתוך מקום של "רוצה". למשל, אני צריכה לשלם חשבונות. במקום לראות את זה כמשימה מעיקה, אני בוחרת לראות את זה כהזדמנות לדאוג לעצמי, למקום המגורים שלי. זה הופך את הכל לקל יותר.
אבל היו גם כישלונות. לא תמיד הצלחתי להקשיב ל"רוצה". לפעמים הפחד ניצח. למשל, זוכרים שאמרתי שעזבתי פרויקט שלא מעניין אותי? אז לקח לי כמה חודשים למצוא משהו חדש, ובמהלך התקופה הזאת פחדתי נורא. פחדתי שלא אמצא עבודה, פחדתי שלא אצליח. אבל למדתי שגם הפחד הוא חלק מהדרך. הוא לא צריך לעצור אותנו, הוא רק צריך להזכיר לנו כמה חשוב לנו מה שאנחנו רוצים.
אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים שסבתא נעמה לימדה אותי (ואני ניסיתי ויישמתי):
תעצרי רגע ותשאלי את עצמך: מה אני* באמת רוצה? בלי לחשוב על מה אחרים יגידו, בלי לחשוב על מה "נכון" לעשות.
- תתחילי בקטן: אל תנסי לשנות את כל החיים שלך ביום אחד. תבחרי משהו קטן שאת רוצה לעשות, ותעשי אותו.
- תסלחי לעצמך: לא תמיד תצליחי להקשיב ל"רוצה". זה בסדר. אל תייסרי את עצמך. פשוט תנסי שוב בפעם הבאה.
- תחפשי השראה: תקראי ספרים, תראי סרטים, תדברי עם אנשים שמעוררים בך השראה. תלמדי מהם איך הם מקשיבים ל"רוצה" שלהם.
וגם – וזה אולי הכי חשוב – תזכרי שזה מסע, לא יעד. אין "להגיע". יש רק להמשיך ללמוד, להקשיב, להתפתח.
אני יודעת שזה נשמע פשוט, אבל זה לא קל. זה דורש אומץ, זה דורש עבודה, זה דורש להאמין בעצמך. אבל אני מבטיחה לך, זה שווה את זה.
אגב, מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית (למשל, מחקרים של מרטין זליגמן) מראים שאנשים שחיים בהתאם לערכים שלהם הם מאושרים יותר, בריאים יותר ומצליחים יותר. זה לא רק תחושה טובה, זה גם מוכח מדעית! (Martin Seligman, Authentic Happiness).
אז מה הלאה? אני ממשיכה ללמוד, להקשיב, להתפתח. אני ממשיכה לטעות, להצליח, ללמוד מהטעויות שלי. ואני מקווה שגם את תצטרפי אליי למסע הזה.
אבל לפני שאנחנו מסיימות, אני רוצה לשאול אותך שאלה: מה הדבר האחד שאת הכי רוצה לעשות היום? לא מה שאת צריכה, לא מה שמצפים ממך, אלא מה ש את הכי רוצה.
תחשבי על זה. ואולי, רק אולי, תתחילי לעשות את זה.
