אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול: אמצע הלילה, שקט מוחלט, ופתאום – טִיף… טִיף… טִיף… הברז המטפטף הזה, האויב המושבע של כל פרפקציוניסטית מתחילה כמוני. בהתחלה ניסיתי להתעלם, אבל אחרי חצי שעה הרגשתי שאני ממש עומדת להשתגע.
זה היה יותר מרק רעש מעצבן. זה היה סמל לכישלון. הרי איך יכול להיות שבדירה שלי, הדירה שאני כל כך גאה בה, יש ברז דפוק?! הרגשתי שזה מערער לי את כל תחושת השליטה והסדר.
אז התחלתי את המירוץ. מירוץ מטורף אחרי הפתרון המושלם, אחרי התיקון המקצועי, אחרי הוודאות שהטפטוף הזה לא יחזור לעולם.
אבל מהר מאוד גיליתי שהחיים (וגם האינסטלציה) הם לא שחור ולבן.
מה לכל הרוחות אני עושה כאן?
אני מודה, בהתחלה הלכתי על האופציה הכי קלה לכאורה: טלפון לאינסטלטור. אבל אז התחילו השאלות: האם אני באמת צריכה להוציא על זה כל כך הרבה כסף? האם אין דרך לתקן את זה לבד? ובעיקר – האם אני מסוגלת לעשות את זה בעצמי?
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי להתעסק עם אינסטלציה, אבל בשבילי זה היה הרבה יותר מזה. זה היה ניסיון להוכיח לעצמי שאני יכולה להתמודד עם אתגרים, שאני לא חייבת להיות תלויה באחרים, שאני מסוגלת לתקן דברים בעצמי – גם אם זה אומר להתלכלך קצת.
אז התחלתי לחקור. קראתי מאמרים באינטרנט, צפיתי בסרטוני הדרכה ביוטיוב (הנה מקור מפתיע: מסתבר שיש קהילה שלמה של חובבי אינסטלציה!), ושאלתי חברים שמבינים עניין. גיליתי עולם שלם של כלים, חומרי איטום, ושיטות תיקון שונות ומשונות.
וואו, יש פה יותר ממה שחשבתי.
ואז, בשיא ההתלהבות, קרה מה שקרה: ניסיתי לתקן את הברז בעצמי, ו… פשוט הרסתי אותו עוד יותר. כן, כן, שמעתם נכון. לא רק שלא הצלחתי לעצור את הטפטוף, אלא גם גרמתי לנזילה רצינית יותר. הייתי המומה. מתוסכלת. וקצת מבוישת.
אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי פעם בספר של ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות: "חוסר שלמות הוא לא חולשה; זה תזכורת לכך שאנחנו אנושיים."
אז החלטתי לנשום עמוק, להרים טלפון לאינסטלטור (בסדר, ניצחת הפעם), וללמוד מהטעויות שלי.
אז מה למדתי, חוץ מזה שאני לא אינסטלטורית מחוננת?
קודם כל, למדתי שלהיות פרפקציוניסטית זה לא תמיד דבר רע. זה יכול לתת מוטיבציה להשתפר, ללמוד דברים חדשים, ולהגיע להישגים גבוהים. אבל זה גם יכול להיות מלכודת. מלכודת שגורמת לנו לפחד מטעויות, לדחות דברים עד שיהיו "מושלמים", ולהיות ביקורתיים כלפי עצמנו.
ודבר שני, הבנתי שלפעמים, דווקא הכישלונות הם אלה שמלמדים אותנו את השיעורים הכי חשובים. הם מזכירים לנו שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו עושים טעויות, ושאנחנו צריכים להיות סלחניים כלפי עצמנו.
למעשה, יש מחקר מעניין מאוניברסיטת סטנפורד שמראה שאנשים שמתייחסים לכישלונות כהזדמנויות ללמידה נוטים להיות יצירתיים וחדשניים יותר.
אז בפעם הבאה שתשמעו טִיף… טִיף… טִיף… תזכרו את הסיפור שלי. תזכרו שלא חייבים להיות מושלמים כדי לתקן דברים. תזכרו שלפעמים, דווקא הדרך המפותלת והלא מושלמת היא זאת שמביאה אותנו למקום הכי טוב.
אבל יותר מכל, תשאלו את עצמכן: מה הטפטוף האמיתי שאתן מנסות לתקן בחיים שלכן? האם זה באמת הברז, או שזה משהו עמוק יותר?
אני עדיין חושבת על זה… מה איתכן?
