האמת? תמיד קצת גיחכתי על אנשים שהתלוננו על "מחסור בשטח אחסון". לי היתה המיטה, עם כל השטח הפוטנציאלי הזה מתחתיה. חשבתי לעצמי, "ממתי שטח הפך לבעיה? פשוט תאחסנו שם!". כמה נאיבית הייתי.
ואז עברתי דירה. דירה קטנה, מקסימה, אבל קטנה. ומהר מאוד המרחב הקסום מתחת למיטה הפך למערה אפלה ומאיימת של בגדים שלא לבשתי כבר שנה, קופסאות נעליים ריקות, ומזכרות ש"אולי יום אחד אצטרך". זה לא היה פתרון, זה היה פצע מדמם של דחיינות ארגונית.
מה קרה שם בעצם?
השטח הזה, שנועד להיות ה"אביר על הסוס הלבן" של האחסון, הפך לבור שחור של חוסר סדר. התחלתי לתהות: האם האחסון מתחת למיטה הוא באמת פתרון יעיל? או שאולי הוא פשוט מאפשר לנו לדחות את ההתמודדות עם הבעיה האמיתית - הצריכה המוגזמת שלנו?
אחת התובנות המעניינות שנתקלתי בהן, תוך כדי מחקר (כן, חקרתי את זה!), הגיעה בכלל ממקור לא צפוי: פנג שואי. הם טוענים שהמרחב מתחת למיטה צריך להיות פתוח ואוורירי, כדי לאפשר לאנרגיה (צ'י) לזרום בחופשיות בזמן שאנחנו ישנים. מחשבה מעניינת, לא? יכול להיות שהערמות של חפצים שם משפיעה עלינו יותר ממה שאנחנו חושבים. (Li, F., & Fung, T. K. (2017). The Impact of Feng Shui on Office Environment and Health).
וזה גרם לי לחשוב – אולי אנחנו לא באמת צריכים יותר שטח אחסון. אולי אנחנו צריכים פחות דברים לאחסן.
הטעות הנפוצה: "אני עוד אצטרך את זה!"
כולנו חוטאים בזה. הבגד שקנינו לפני חמש שנים ו"יום אחד נחזור למידה הזו", הספר ש"אני בטוחה שאקרא אותו מתישהו", המכשיר הזה של פעם ש"אולי פעם יחזור להיות רלוונטי".
אבל האמת היא שרוב הדברים האלה פשוט תופסים מקום. מקום פיזי, אבל גם מקום בראש שלנו. כל פריט הוא החלטה קטנה שאנחנו דוחים, מחשבה לא פתורה שמסתובבת לנו בתת-מודע.
אגב, קראתי פעם מחקר על הקשר בין סדר בבית לבריאות נפשית (Saxbe, D. E., & Repetti, R. (2010). No Place Like Home: Home Cleanliness and Parental Stress). הממצאים הראו קשר ישיר בין בית מסודר יותר לרמות לחץ נמוכות יותר. זה לא הדהים אותי, אבל חידד לי את ההבנה שהסדר הפיזי משפיע ישירות על השקט הנפשי שלנו.
רגע, אז מה עושים? האם גזרתי על עצמי ויתור מוחלט על אחסון מתחת למיטה? ממש לא. אבל שיניתי את הגישה.
הדרך שלי: חוק ה"חודשיים" ואחסון מודע
החוק שלי פשוט: אם לא השתמשתי במשהו במשך חודשיים, הוא יוצא מהבית. זה נשמע אכזרי, אני יודעת. אבל זה משחרר.
אבל יותר חשוב מזה, אני שואלת את עצמי שלוש שאלות לפני שאני מכניסה משהו מתחת למיטה:
- מה הערך האמיתי של הפריט הזה עבורי? (רגשי, פרקטי, כלכלי)
- האם יש לי מקום טוב יותר לאחסן אותו? (אולי הוא צריך להיות במקום נגיש יותר, או אולי הוא לא צריך להיות מאוחסן בכלל)
- אם אצטרך אותו, האם אוכל למצוא לו תחליף בקלות? (לפעמים עדיף להיפטר ממשהו ולקנות חדש כשצריך, מאשר להחזיק משהו שלא משרת אותנו)
האחסון מתחת למיטה יכול להיות נפלא, אבל רק אם הוא משרת אותנו, ולא להפך. זו לא הוקוס פוקוס. צריך לחשוב, צריך לתכנן, צריך להרפות.
וזה נכון, אגב, לכל תחום בחיים, לא רק לאחסון.
מחשבות לסיום (או אולי להתחלה?)
אני עדיין לומדת. עדיין יש לי רגעים של בלבול וצורך דחוף לקנות עוד משהו שאני "חייבת". אבל אני משתדלת לזכור שהשטח הכי חשוב הוא לא זה שמתחת למיטה, אלא זה שבתוכנו.
אז... מה אתן חושבות? האם גם אתן מרגישות שלפעמים השטח אחסון הופך להיות הבושה של הבית? שתפו אותי, אשמח לשמוע!
