אני חייבת להודות, יש לי וידוי. תקופה ארוכה סירבתי בכל תוקף להודות, אפילו לעצמי, במצב האחסון מתחת למיטה שלי. זה היה כמו איזור אסור בכניסה, ממלכה אפלה שאליה נזרקו כל החפצים חסרי הבית, אלו שלא מצאו מקום אחר. אבל האם זו רק אני, או שמתחת למיטה של כולנו מסתתר איזה סוד קטן ומביך?
מה שהתחיל כפתרון נוח הפך מהר מאוד לברווזון המכוער של הבית. קופסאות נעליים עמוסות בזיכרונות מעומעמים, בגדים ש"עוד ניכנס אליהם", ספרים ש"אולי נקרא שוב יום אחד" – הכל נדחס שם בחוסר סדר משווע. אבל למה דווקא שם? למה מתחת למיטה? ולמה אנחנו מתביישים בזה כל כך?
האמת היא, שזה לא רק עניין של סדר וארגון. זו תחושה עמוקה יותר, איזו בושה חמקמקה. כאילו אנחנו מנסים להסתיר חלקים מעצמנו, את הרצונות שלנו, את החלומות הכמוסים, את הפחדים הכי כמוסים, ממש מתחת לאף – או יותר נכון, מתחת לגב.
האם יכול להיות שאזור האחסון מתחת למיטה הוא בעצם מראה למה שאנחנו מסתירים מעצמנו?
לקח לי זמן להבין שסדר וארגון הם רק הסימפטום, ולא הבעיה עצמה. הבעיה היא ההיקשרות שלנו לחפצים, הפחד לשחרר, והקושי להודות בפני עצמנו שאולי, רק אולי, חלק מהדברים האלה כבר לא משרתים אותנו יותר.
אני זוכרת את הרגע הזה, כשניסיתי (שוב) לארגן את הבלאגן הזה. מצאתי שם קופסת מכתבים מהתיכון. דמעות של נוסטלגיה? אולי קצת. אבל בעיקר, תחושה של חנק. החפצים האלה החזיקו אותי בעבר, לא אפשרו לי להתקדם.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לזרוק הכל לפח, חשוב להבין: אין פה שום שיפוטיות. כולנו אוספים דברים. זה טבעי. השאלה היא למה אנחנו אוספים אותם. האם אנחנו אוספים זיכרונות, או שאנחנו אוספים פחדים?
ד"ר אמילי אספהני סמית', בספרה "כוחה של משמעות", טוענת שהחיפוש אחר משמעות הוא מה שמניע אותנו, ושאחד מאבני הבניין של משמעות הוא טרנסנדנטיות – חיבור למשהו גדול מאיתנו. האם יכול להיות שהחפצים שאנחנו שומרים תחת המיטה הם ניסיון נואש להיאחז בעבר, במקום להתחבר לעתיד? (אספהני סמית', א. (2017). כוחה של משמעות: יצירת חיים משמעותיים בעולם לא הגיוני. ספרי כתר).
אני זוכרת שקראתי פעם מאמר על פנג שואי שטען שהבלגן בבית משקף את הבלגן בנפש. בהתחלה זלזלתי, אבל אז התחלתי לשים לב. כשהחדר שלי מבולגן, הראש שלי מבולגן. כשהסביבה שלי כאוטית, גם אני מרגישה כאוטית. (לדוגמה: Hill, K. (2016). Mindful Home: How to Create a Supportive and Energetic Home Environment. Kyle Books).
אבל הנה התובנה המפתיעה: זה לא אומר שאנחנו צריכים לחיות במינימליזם מוחלט. זה אומר שאנחנו צריכים להיות מודעים למה אנחנו שומרים על מה שאנחנו שומרים.
אז מה עושים? אני לא אגיד לכם לרוץ עכשיו לנקות את מתחת למיטה. אבל אני כן אציע לכם לשאול את עצמכם שאלה אחת פשוטה:
מה הדבר הזה מלמד אותי על עצמי?
אולי תגלו שהחולצה הזאת ששמרתם "ליום מיוחד" מזכירה לכם שאתם מחכים יותר מדי. אולי תגלו שהספרים ששמרתם "לקרוא שוב" מזכירים לכם שאתם מתגעגעים לתקופה אחרת בחיים שלכם.
התהליך הזה לא פשוט. הוא דורש כנות, אומץ ובעיקר, חמלה עצמית. אבל הוא שווה את זה. כי בסופו של דבר, ניקוי מתחת למיטה הוא לא רק ניקוי פיזי. הוא ניקוי רגשי. הוא שחרור של העבר כדי לפנות מקום לעתיד.
אני עדיין בתהליך. אני עדיין מוצאת את עצמי דוחפת דברים מתחת למיטה ברגעים של חולשה. אבל אני גם יותר מודעת. אני שואלת את עצמי את השאלות הקשות. ואני מרשה לעצמי לשחרר.
אז מה איתכם? מה מסתתר מתחת למיטה שלכם? ואולי, הכי חשוב, מה אתם רוצים שהוא יסתיר? שתפו אותי, אני מקשיבה.
