אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי את זה. חשיכה מוחלטת, לב דופק כמו תוף מטורף, וידיים מזיעות כאילו טבלתי אותן בדלי מים. פאניקה בחשיכה. מגוחך, נכון? כאילו מה כבר יכול לקרות שם? אבל הגוף שלי לא שמע על ההיגיון. הוא פשוט צעק "סכנה!".
האמת, שנים חייתי עם הפחד הזה. התחמקתי מטיולים ליליים, נמנעתי מסרטים מפחידים, ודאגתי שיהיה לי אור לילה קבוע. חשבתי שאני פשוט פחדנית, וזהו. אבל אז קרה משהו שגרם לי להסתכל על הפחד הזה אחרת.
נסעתי עם חברה טובה לטיול תרמילאים בנפאל. יום אחד, בזמן טרק בהרים, השמש שקעה מוקדם מהצפוי. מצאנו את עצמנו הולכות בחושך מוחלט, בלי פנסים, בלי כלום. פאניקה. שוב זה בא. אבל הפעם, במקום לברוח ממנה, החלטתי להקשיב.
זה אולי נשמע מוזר, אבל מה שהציל אותי היה לא ההיגיון, אלא דווקא החיבור לחושים. התחלתי להקשיב לקולות של הלילה – החרקים, העצים, הנשימה שלי. הרגשתי את האדמה מתחת לרגליים, את האוויר הקריר על הפנים. פתאום, החשיכה הפסיקה להיות מפלצת מאיימת והפכה לחברה שקטה.
מאז, אני מנסה להתיידד עם הפחד שלי. זה לא תמיד קל, אבל גיליתי כמה דברים שעוזרים לי, ואולי גם לכן:
1. תבינו מאיפה זה בא:
זה לא סתם "פחד מטופש". יש לזה שורשים. אולי זה זיכרון ילדות לא נעים, אולי זה משהו גנטי (מחקרים מראים שיש קשר גנטי לפחדים – מקור: Genetic Basis of Fear Response, American Psychological Association). אצלי, זה התחיל מסיפור מפחיד שסבתא שלי סיפרה לי כשהייתי קטנה. כשהבנתי את זה, יכולתי להתחיל לפרק את המנגנון הזה.
2. תאתגרו את הפחד בקטן:
לא חייבים ישר ללכת למערה חשוכה (אלא אם זה הקטע שלכם!). אפשר להתחיל עם כיבוי אורות לכמה שניות, ואז לדקה, ואז לחמש. לאט לאט, תרגילו את הגוף ואת הנפש לתחושה הזאת. אני קוראת לזה "חיסון לפחד".
3. תתמקדו בחושים האחרים:
כשהראייה נעלמת, חושים אחרים מתחדדים. זה קצת כמו מדיטציה – אתן מנתבות את תשומת הלב למשהו אחר, וכך מרגיעות את מערכת העצבים (מקור: Mindfulness for Anxiety, Mayo Clinic). נסו להקשיב לצלילים, להרגיש טקסטורות, להריח ריחות. החשיכה יכולה להיות מדהימה אם נותנים לה צ'אנס.
4. תזכירו לעצמכן שאתן בטוחות:
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קריטי. תגידו לעצמכן שוב ושוב: "אני בטוחה, אני מוגנת, אני נושמת". מנטרות כאלה יכולות להרגיע את הבהלה הראשונית.
5. תמצאו חוש הומור:
זה אולי הטיפ הכי מפתיע, אבל הוא עובד! תחשבו על החשיכה כמו על בדיחה. מה הדבר הכי מצחיק שיכול לקרות לכן בחושך? כשאני עושה את זה, אני מגלה שהפחד שלי נראה פתאום קצת פחות מפחיד, ויותר... מטופש.
אבל רגע, מה עושים אם זה לא עוזר?
אני לא אגיד לכן שכל הטיפים האלה יעבדו על כל אחת. לפעמים, פחד הוא עמוק יותר, וצריך עזרה מקצועית. אם אתן מרגישות שהפאניקה משתלטת על החיים שלכן, אל תהססו לפנות לפסיכולוג או מטפל. אין בזה שום בושה.
מה אני למדתי?
האמת? שלפעמים, הפחדים שלנו הם לא אויבים, אלא מורים. הם מלמדים אותנו על הגבולות שלנו, על החוזקות שלנו, ועל היכולת שלנו להתמודד עם מה שלא נוח.
אני עדיין לא אוהבת חושך מוחלט, אבל למדתי לא לפחד ממנו. למדתי להקשיב לו, ללמוד ממנו, ואפילו... ליהנות ממנו קצת.
אני תוהה, מה הפחד שאתן הכי רוצות להתיידד איתו? ומה תהיה הצעד הראשון שלכן?
