האמת? פעם שנאתי טפטופים. יותר מזה, פחדתי מהם. כל טיפה הייתה אזעקה שמבשרת נזילה גדולה יותר, בזבוז כסף, תיקון אינסופי. הייתי יוצאת מדעתי מכל צליל קטן, רצה לסגור, להדק, להחליף, לבדוק, לתקן. פרפקציוניסטית קטנה במסע מטורף אחרי שקט מוחלט.
ואז, יום אחד, אחרי עוד לילה לבן של האזנה לטיפות, שאלתי את עצמי – רגע, מה אם אני רצה אחרי משהו שלא באמת קיים? מה אם ה"מושלם" הזה שאני מחפשת בכל ברז וצינור הוא בכלל אשליה?
אולי זה נשמע לכם כמו שיחת נפש באמצע הלילה עם אינסטלטור מתוסכל, אבל האמת היא שזו הייתה נקודת מפנה.
המאמר הזה לא ייתן לכם את כל התשובות איך לסגור כל טפטוף לנצח. לא, ממש לא. אבל הוא כן ייתן לכם כמה מחשבות על איך להתמודד עם ה"טפטופים" בחיים – אלה שמטרידים, מעצבנים, וגורמים לנו לרדוף אחרי שלמות בלתי אפשרית. ואיך להקשיב למים...כי לפעמים יש להם מה ללמד אותנו.
הטפטוף הקטן ששינה לי את החיים (או, איך למדתי להקשיב למים)
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. ברז מטפטף במטבח, לא משנה מה עשיתי, הוא המשיך. קראתי לאינסטלטור, החליף חלקים, אמר "הכל בסדר עכשיו". אחרי שעה – טפטוף. התייאשתי.
במקום לרוץ שוב לבעל מקצוע, החלטתי פשוט לשבת ליד הכיור ולהקשיב. מוזר, אני יודעת. אבל תוך כדי האזנה, שמתי לב למשהו: הקצב של הטיפות היה קבוע, כמו דופק. זה לא היה כאוטי או מלחיץ, זה היה... סוג של מרגיע.
ואז עלתה לי מחשבה: אולי הטפטוף הזה הוא לא אויב, אלא תזכורת. תזכורת לכך ששום דבר לא מושלם, שתמיד יהיו דברים קטנים שמטרידים, ושבמקום לבזבז אנרגיה בניסיון לשלוט בהכל, אפשר פשוט לקבל אותם.
"אבל רגע," אתם בטח חושבים, "מה עם הבזבוז מים? מה עם הנזק?" צודקים. זה בדיוק מה שאני חשבתי. אבל גיליתי משהו מדהים: ברגע שהפסקתי להילחם בטפטוף, התחלתי לחפש פתרונות יצירתיים.
קראתי מחקר על שיטות חדשניות לחיסכון במים (מקור: Israel Water Authority), וגיליתי שאפשר להתקין מערכת קטנה שממחזרת את המים מהטפטוף להשקיית עציצים. במקום לבזבז מים, הפכתי את הטפטוף למקור השראה.
הפרפקציוניזם כאויב השקט הנפשי (ולמה זה קשור לברזים)
כולנו רוצים שהכל יהיה מושלם. שהבית יהיה נקי, שהעבודה תהיה מעולה, שהילדים יהיו מחונכים. אבל האמת היא שהרדיפה הזו אחרי שלמות היא מתכון בטוח לתסכול.
למה? כי שלמות היא אשליה. היא לא קיימת במציאות. אנחנו חיים בעולם כאוטי, לא צפוי, מלא פגמים. וככל שאנחנו מנסים לשלוט בו יותר, ככה אנחנו מאבדים יותר שליטה.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות (מקור: "Dare to Lead"), אומרת שהפרפקציוניזם הוא מגן. אנחנו חושבים שאם נהיה מושלמים, אף אחד לא יוכל לפגוע בנו. אבל האמת היא שזה בדיוק הפוך: הפרפקציוניזם מבודד אותנו, גורם לנו לפחד מכישלון, ומונע מאיתנו לחיות חיים אותנטיים.
אז מה עושים? איך משחררים את הצורך בשליטה ומתחילים לקבל את ה"טפטופים" בחיים?
הקשבה במקום מאבק: איך ליישם את הפילוסופיה של המים בחיים עצמם
אני לא אגיד לכם לוותר על תיקון ברזים דולפים או להזניח את הבית. ממש לא. אבל אני כן אציע לכם לשנות את הגישה.
במקום לראות כל טפטוף ככישלון, נסו לראות אותו כהזדמנות. הזדמנות ללמוד משהו חדש, להיות יצירתיים, ואולי אפילו למצוא פתרון שלא חשבתם עליו קודם.
- תשאלו את עצמכם: מה הטפטוף הזה מלמד אותי? אולי הוא מלמד אותי להיות סבלניים יותר, לקבל את חוסר השלמות, או לחפש פתרונות יצירתיים.
- תחפשו את היופי בפגמים. תזכרו שדווקא הדברים הלא מושלמים הם אלה שעושים אותנו מיוחדים.
- תזכרו שאתם לא לבד. לכולם יש "טפטופים" בחיים. אל תתביישו לשתף, לבקש עזרה, וללמוד מאחרים.
וטיפ קטן ממני: בפעם הבאה שאתם שומעים ברז מטפטף, עצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה, ותנסו להקשיב למים. אולי תופתעו מה הם יגלו לכם.
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תאמינו לי, זה עובד. ואם לא, תמיד אפשר לקרוא לאינסטלטור... או להתקין מערכת שממחזרת את המים.
אגב, אתם יודעים מה הכי מצחיק? אחרי כל המסע הזה, גיליתי שהטפטוף ההוא במטבח בכלל לא היה מהברז. הוא היה מהצינור מתחת לכיור. אבל היי, לפחות למדתי להקשיב למים.
מה לגביכם? אילו "טפטופים" מטרידים אתכם בחיים, ואיך אתם מתמודדים איתם? אשמח לשמוע בתגובות!
