אני חייבת להתוודות. היה לי סוד מביך. פינה אחת במטבח, תמיד מוזנחת, תמיד מלאה בבלאגן. לא משנה כמה ניסיתי לסדר, היא תמיד חזרה להיות… ובכן, מכוערת.
זוכרים את הפינה הזאת אצלכם? זאת שלי הייתה מתחת לכיור – בית קברות של סמרטוטים מסכנים, בקבוקי ניקוי כמעט ריקים ואיזה סיר שאיבד את המכסה שלו לפני שנה. לא הייתי פותחת את הדלת הזאת בלי לעצור נשימה. פשוט בושה.
אבל אז קרה משהו. נמאס לי. נמאס לי להרגיש בושה כל פעם שאני נכנסת למטבח שלי. התחלתי לחקור, לחפש פתרונות, לקרוא עצות. אבל לא עצות של "עשי זאת בעצמך" סטריליות. חיפשתי משהו אמיתי, משהו שאפשר להתחבר אליו.
למה בכלל הפינות האלה נוצרות?
קראתי פעם מחקר (שמצטערת, אני לא זוכרת איפה) על פסיכולוגיה של מרחב. זה גרם לי לחשוב – אולי הפינה המכוערת הזאת היא לא סתם עצלנות. אולי היא משקפת משהו עמוק יותר? אולי היא איזור "ספיגה" של לחצים?
ואז הבנתי - כן! היא היתה בדיוק זה. מקום שבו זרקתי את מה שלא היה לי כוח להתמודד איתו באותו רגע.
מכירות את זה שאתן אומרות לעצמכן "אני אטפל בזה אחר כך"? ו"אחר כך" אף פעם לא מגיע?
זאת בדיוק הנקודה.
השינוי האמיתי התחיל כששיניתי גישה. במקום לראות את הפינה הזאת כמקור לבושה, התחלתי לראות בה אתגר. התחלתי לחשוב עליה כעל פוטנציאל.
התחלתי לקרוא על שיטות ארגון שונות, אבל מהר מאוד הבנתי שאין פתרון קסם אחד שמתאים לכולם. קראתי על שיטת קון-מארי, קראתי על מינימליזם, קראתי על שיטות ארגון לפי צבעים (כן, באמת!). אבל אף אחת מהן לא דיברה אליי לגמרי.
אז מה עשיתי? שילבתי.
לקחתי רעיונות מכאן ומשם, התאמתי אותם לצרכים שלי, ובעיקר – למדתי תוך כדי תנועה.
אחד הדברים שהכי עזרו לי היה להבין את סוגי הפלסטיק השונים. פתאום הבנתי למה חלק מהקופסאות אוכל שלי נראות כמו אחרי מלחמה, ואחרות עדיין במצב סביר. גיליתי שיש קופסאות שמיועדות למיקרוגל (ועליהן גם כתוב!), ושקופסאות מפלסטיק זול פשוט נשברות יותר מהר. זה אולי נשמע טיפשי, אבל זה חסך לי הרבה תסכול.
אגב, ידעתם שברוב המיחזוריות לא ממחזרים פלסטיק מספר 6? גם אני לא ידעתי.
הטעות שלי? לחכות ל"השראה".
חיכיתי לרגע שבו ארגיש השראה, מוטיבציה, אנרגיה. אבל ההשראה לא הגיעה. אז החלטתי להתחיל, פשוט להתחיל. הקדשתי 15 דקות ביום לפינה הזאת. רק 15 דקות.
ביום הראשון מיון – הוצאתי הכל החוצה, זרקתי מה ששבור או מיותר.
ביום השני ניקוי – ניקיתי את הארון, ריססתי קצת שמן אתרי לבנדר (תמיד עוזר לאווירה).
ביום השלישי ארגון – קניתי כמה סלסלות אחסון פשוטות וארגנתי את הדברים לפי קטגוריות.
זה היה מפתיע כמה שזה היה פשוט.
הדבר הכי חשוב שלמדתי זה לא לפחד לזרוק. אם לא השתמשתי במשהו במשך חצי שנה, כנראה שלא אשתמש בו לעולם.
אני מודה, היו רגעים של תסכול. רגעים שבהם רציתי פשוט לוותר ולהשאיר את הבלאגן כמו שהוא. אבל המשכתי. לאט לאט, הפינה המכוערת הזאת התחילה לקבל צורה.
היא הפסיקה להיות מקור לבושה והפכה למקור לגאווה. היום, כשאני פותחת את הדלת מתחת לכיור, אני מרגישה ניצחון קטן. ניצחון על הכאוס, ניצחון על העצלנות, ניצחון על עצמי.
אז מה הנקודה?
אולי הפינה המכוערת הזאת במטבח שלכן היא לא סתם פינה. אולי היא הזדמנות. הזדמנות להתחיל מחדש, הזדמנות לשנות גישה, הזדמנות להרגיש קצת יותר בשליטה על החיים שלכן.
תחשבו על זה רגע. מה הפינה המכוערת שלכן מספרת עליכן? ומה אתן יכולות ללמוד ממנה?
אני מזמינה אתכן לשתף אותי, לספר לי על הפינה המכוערת שלכן. אולי ביחד נמצא דרך להפוך אותה למקום אהוב.
