האמת? תמיד קנאתי באנשים האלה, אתם יודעים, אלה שהבית שלהם תמיד נראה כאילו יצא מתוך מגזין. נקי, מסודר, מינימליסטי. אני? בלאגן כרוני.
אבל לפני כמה שנים, זה הגיע לשיא. הדירה הקטנה שלי הרגישה כמו מלכודת. כל פינה צעקה "תוהו ובוהו!" ואני, במקום להתמודד, פשוט נכנעתי. האווירה היתה מחניקה, והיצירתיות שלי נחנקה יחד עם זה. חשבתי שאני פשוט "לא מסודרת", ככה זה, וזהו. טעות.
הבטחתי לעצמי, באמת שהבטחתי, שמשהו חייב להשתנות. לא בשביל התמונות באינסטגרם, אלא בשביל השפיות שלי. שיהיה לי יותר נעים בבית.
אז התחלתי לחקור. קראתי בלוגים, ספרים, אפילו צפיתי בתוכניות על סדר וארגון (מכורים, אני רואה אתכם!). אבל משהו לא הסתדר. הכל הרגיש… נוקשה מדי. לא טבעי.
הבנתי שהבעיה היא לא איך לסדר, אלא איך להרגיש אחרת לגבי המרחב שלי.
ואז נתקלתי במושג "ארגון רגשי". שמעתם על זה? אני לא שמעתי עד אז. זה לא רק על מדפים ומגירות, זה על הקשר הרגשי שלנו לחפצים. על למה אנחנו שומרים דברים, ואיך הם משפיעים עלינו.
מקור מעניין שמצאתי הוא מאמר של ד"ר סוזן מילס ב-Psychology Today, שמדברת על הקשר בין בלאגן לבין חרדה ודחיינות. היא טוענת שבלאגן יכול להיות ביטוי חיצוני של מצוקה פנימית. "וואו", חשבתי לעצמי, "אולי היא עלתה פה על משהו". (Mills, S. (2016). The Psychology of Clutter. Psychology Today.)
אבל האסימון האמיתי נפל כשקראתי ראיון עם מארי קונדו, המארגנת היפנית המפורסמת. לא, לא התחלתי לקפל חולצות כמו סושי (סליחה, מארי!), אבל משהו במה שהיא אמרה על "לשאול את עצמך אם חפץ מעורר שמחה" באמת נגע בי. זה לא היה רק על סדר, זה היה על מודעות עצמית.
זה לא מספיק לדעת איך לסדר, צריך להבין למה אנחנו שומרים דברים.
התחלתי להתנסות. לקחתי קופסה ריקה, והתחלתי לעבור על כל חפץ בבית. לא שאלתי "האם אני צריכה את זה?", אלא "האם זה עושה לי טוב?". זה היה תהליך ארוך, מייגע, ורגשי מאוד. נאלצתי להיפרד מחפצים שהיו לי קשורים אליהם זיכרונות, גם אם הזיכרונות לא היו תמיד נעימים.
היו רגעים שתסכלו אותי. הייתי עומדת מול ערימה של בגדים, ולא יודעת מאיפה להתחיל. רציתי לוותר, לחזור לבלאגן המוכר והנוח. זה גם בסדר להרגיש ככה לפעמים, נכון? קצת חוסר אונים זה חלק מהעניין.
אבל המשכתי. לאט לאט, התחלתי להרגיש שינוי. הדירה שלי התחילה לנשום. ואני, יחד איתה.
אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי הוא על "חללים ריקים". פעם פחדתי מחללים ריקים. הרגשתי שאני צריכה למלא כל פינה במשהו. עכשיו, אני מעריכה אותם. הם נותנים לי מרחב לנשום, לחשוב, ליצור.
מקור נוסף שמאוד עזר לי היה הרצאת TED של פרנסין ג'יי, מארגנת מקצועית, שמדברת על הכוח של ארגון ליצירת בהירות מנטלית. היא מסבירה איך הסרת עומס פיזי יכולה לפנות מקום ליצירתיות ולפוקוס. (Jay, F. (2016). Why decluttering is a must for a focused mind. TEDx Talks.)
חלל ריק הוא לא חוסר, הוא פוטנציאל.
אבל, וזה אבל גדול – אני עדיין לא "מסודרת כרונית". הדירה שלי עדיין מתבלגנת מדי פעם. אבל עכשיו, אני יודעת איך להתמודד עם זה. אני יודעת מה חשוב לי, ומה אני יכולה לשחרר. והכי חשוב, אני יודעת שהבלאגן הוא לא כישלון אישי, אלא חלק מהחיים.
היום, אני מסתכלת על הדירה הקטנה שלי, ואני רואה אותה אחרת. אני רואה לא רק קירות ורהיטים, אלא גם מרחב של אפשרויות. מרחב שמאפשר לי להיות אני.
אז, דלת אחת קטנה שמכפילה מקום? אולי זו בכלל הדלת לתוך עצמנו.
אז מה אתכם? איזה חפץ בבית שלכם גורם לכם לחייך? ואולי, איזה חפץ הגיע הזמן לשחרר? תחשבו על זה.
