אוקיי, אז תשאלו אותי למה לעזאזל ירדתי לחניון באמצע הלילה. האמת? שאלתי את עצמי את אותה שאלה בדיוק. זה לא כאילו אני טיפוס הרפתקני במיוחד. אני, נעמה, יותר טיפוס של שמיכת פוך וכוס תה. אבל החיים, כמו שאומרים, מתרחשים כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות.
אז הנה הסיפור: שעה 3 לפנות בוקר, אני מתעוררת בבהלה. רעש מוזר, מין חריקה כזאת, מגיע מבחוץ. הלב שלי התחיל לדפוק כמו תוף מרים. המוח שלי ישר קפץ למקומות הכי גרועים – פורץ? גנב? חייזר? (טוב, אולי חייזר זה קצת מוגזם, אבל אתם מבינים את הכיוון).
הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק את דלת הכניסה. נעולה. אחר כך את החלונות. נעולים. אבל הרעש... הרעש לא הפסיק. הוא היה חלש יותר, אבל עדיין שם.
ידעתי שאני צריכה לבדוק. ידעתי שאני לא יכולה סתם לשכב במיטה ולחכות שמשהו רע יקרה. אבל לפחד יש דרך מצחיקה להשתלט עליך, נכון? כל שריר בגוף שלי התנגד לרעיון לרדת לחניון החשוך.
נזכרתי במשהו שקראתי פעם, במאמר על פחדים של ד"ר ברנה בראון. היא כתבה שפחדים משגשגים בחושך, באותם מקומות שאנחנו מסרבים להסתכל עליהם ישירות. "אומץ," היא כתבה, "הוא לא העדר פחד, אלא היכולת לעמוד מולו". זה היכה בי כמו ברק.
אז נשמתי עמוק, לקחתי את הטלפון שלי (בתור פנס, כמובן), וירדתי למטה.
החניון היה חשוך ומצמרר, כמו בסרט אימה זול. כל צל נראה כמו מפלצת, כל רחש נשמע כמו צעדים מתקרבים. הרגשתי מטופשת ונחושה באותו הזמן.
הלכתי לכיוון הרכב שלי, בזהירות, והתחלתי לחפש את מקור הרעש. ואז, ראיתי את זה.
חתול.
כן, חתול קטן, שחור, יושב ליד אחד הגלגלים שלי ומגרד את הפגוש.
כל הפחד, כל הלחץ, פשוט התפוגגו. במקום זה הרגשתי גל של הקלה ואז... טיפשות. איך יכולתי לפחד כל כך מחתול?
אבל זה לא נגמר שם. כשישבתי ברכב, מחכה שהלב שלי יחזור לקצב נורמלי, התחלתי לחשוב. מה בעצם הפחיד אותי? זה לא היה החתול. זה היה הלא נודע. זה היה הדמיון שלי, רץ קדימה וממציא תרחישים גרועים. זה היה הפחד שלי להיות חסרת אונים.
הבנתי משהו חשוב באותו רגע. הפחד לא תמיד הגיוני, אבל הוא תמיד אמיתי. ואי אפשר להתעלם ממנו. צריך להתמודד איתו.
נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם חברה טובה שלי, יעל, שהיא פסיכולוגית קלינית. היא תמיד אומרת לי ש"הפחד הוא כמו שריר, אם לא מאמנים אותו, הוא מתנוון". יעל הסבירה לי שהדרך הכי טובה להתמודד עם פחד היא לחשוף את עצמנו אליו בצורה מבוקרת, צעד אחר צעד.
למשל, אם מפחדים מנאומים מול קהל, אפשר להתחיל מלדבר מול חברים קרובים, ואז לעבור לקבוצות קטנות יותר ויותר. ככה, לאט לאט, הפחד הופך לפחות משתק ויותר מאתגר.
אז כן, ירדתי לחניון באמצע הלילה בגלל חתול. אבל למדתי מזה משהו חשוב יותר מאיך להבריח חתולים – למדתי איך להתמודד עם הפחדים שלי. וזה, חברים, שווה הרבה יותר משינה טובה.
אבל רגע, לפני שאני מסיימת, תחשבו על זה: מה הפעם האחרונה שפחד עצר אתכם מלנסות משהו חדש? אולי הגיע הזמן לרדת לחניון שלכם, גם אם זה רק בשביל לראות מה מסתתר שם בחושך. אולי תופתעו ממה שתגלו. ואולי, כמוני, תגלו שמה שמפחיד באמת הוא לא מה שמסתתר בחושך, אלא מה שמסתתר בתוכנו.
