אוקיי, בואו נדבר על משהו אמיתי. תמיד הערצתי את האמנים האלה, אתם יודעים, אלה שפשוט מניחים את המכחול על הבד והופכים אותו ליצירת מופת. אני? אני תמיד הרגשתי כאילו הידיים שלי קצת… מסורבלות. כאילו משהו שם לא מתחבר.
ניסיתי הכל. קורסים, סרטונים ביוטיוב, אפילו איזה ספר עתיק שמצאתי בספרייה של סבא שלי. אבל הציורים שלי? הם תמיד נראו כמו משהו שילד בן חמש צייר אחרי יותר מדי סוכר.
ואז, יום אחד, ממש במקרה, בזמן שניסיתי לתקן מסגרת לתמונה שבורה עם סקוטש' (כן, אני יודעת, לא הכי מקצועי), עלתה לי מחשבה. מה אם… מה אם סקוטש' יכול להיות לא רק כלי עזר, אלא גם חלק מהיצירה עצמה?
התחלתי להתנסות.
הדבקתי פיסות סקוטש' על הדף, צבעתי מעליהן, ואז… קילפתי. ואז קרה משהו מדהים. נוצרו קווים נקיים, צורות גיאומטריות, ממש טקסטורות שלא חשבתי שאפשר להגיע אליהן בלי שנים של אימון.
ואז הבנתי משהו: לא צריך להיות "טבעי" כדי ליצור אמנות. אפשר למצוא את הדרך שלך, את הגישה הייחודית שלך, גם אם היא מתחילה בסרט הדבקה פשוט.
אבל רגע, לפני שאתן לכם את כל הטיפים והטריקים שלי, חשוב לי להגיד משהו: גם אני נכשלתי הרבה. היו ציורים שנראו כמו תאונה במפעל סקוטש', היו רגעים שהייתי על סף ייאוש. אבל מה שהחזיק אותי היה הסקרנות, הרצון לראות מה עוד אפשר לעשות.
אז איך זה עובד בפועל?
אוקיי, אז אחרי שדיברנו על ההשראה, בואו נעבור לדברים הטכניים. אני אוהבת להתחיל עם סקיצה גסה בעיפרון, ממש בקווים עדינים, כדי לתכנן את הקומפוזיציה. אחר כך, אני מתחילה להדביק פיסות סקוטש' על הדף, בצורות ובזוויות שונות.
טיפ קטן ממני: אל תפחדו להתנסות! תנסו סוגים שונים של סקוטש' – יש סקוטש' נייר, סקוטש' בד, אפילו סקוטש' צבעים. כל אחד מהם נותן תוצאה אחרת.
אחרי שהדבקתי את הסקוטש', אני מתחילה לצבוע. אני משתמשת בצבעי אקריליק, אבל אפשר להשתמש בכל צבע שאתם אוהבים. אני מורחת את הצבע על כל הדף, ממש בנדיבות, ונותנת לו להתייבש לגמרי.
ואז מגיע החלק הכי כיפי: הקילוף! לאט לאט, אני מקלפת את הסקוטש', וחושפת את הקווים הנקיים והחדים שהוא יצר. זה תמיד מרגיש כמו קסם, כמו גילוי של משהו חדש.
רגע, מה אם הצבע חודר מתחת לסקוטש'?
שאלה מצוינת! זה קורה לפעמים, במיוחד אם הסקוטש' לא מודבק בצורה מושלמת. אבל אל תדאגו, יש פתרון! אפשר להשתמש בסכין יפנית קטנה כדי לנקות את הקווים, או פשוט להשאיר את זה כחלק מהאפקט. לפעמים, הטעויות האלה הן דווקא מה שהופך את הציור למיוחד.
אבל נעמה, זה לא קצת "רמאות"? זה לא אמור להיות קשה לצייר?
אני שומעת אתכם. אני לגמרי מבינה את הספקנות. גם אני חשבתי ככה בהתחלה. אבל אז הבנתי משהו: אמנות היא לא תחרות. היא לא עניין של מי יותר "טוב" או "מוכשר". היא עניין של ביטוי עצמי, של מציאת הדרך שלך לספר את הסיפור שלך.
אם סקוטש' עוזר לכם לעשות את זה, אז למה לא? למה להגביל את עצמכם לכללים נוקשים, אם אפשר לפרוץ אותם ולמצוא דרך חדשה ויצירתית?
ויש לי הוכחות! ד"ר בטי אדוארדס, מחברת הספר "לצייר ביד ימין", מדברת על כך שרבים מאיתנו חוסמים את היצירתיות שלנו בגלל פחד משיפוט ופרפקציוניזם. השימוש בסקוטש' יכול להיות דרך לשחרר את החלק הזה בנו, לתת לו להשתעשע ולנסות דברים חדשים בלי לחץ. (Edwards, B. (2012). Drawing on the Right Side of the Brain. TarcherPerigee.)
וגם, תחשבו על זה ככה: אמנים מפורסמים כמו דייוויד הוקני השתמשו בטכנולוגיה ובכלים לא שגרתיים כדי ליצור את האמנות שלהם. אז למה אנחנו צריכים להגביל את עצמנו למכחול וצבע?
אוקיי, השתכנעתי. אבל מאיפה מתחילים?
אני ממליצה להתחיל עם ציורים פשוטים, כמו נופים גיאומטריים או פורטרטים מופשטים. תנסו להשתמש בצבעים שונים, בטקסטורות שונות, ותראו מה הכי עובד בשבילכם.
ואל תשכחו את הדבר הכי חשוב: להנות! אמנות צריכה להיות כיפית, משחררת, מרגשת. אם אתם לא נהנים, אז משהו לא בסדר.
אז מה התובנה המפתיעה?
אחרי כל המסע הזה, הבנתי שהסקוטש' הוא לא רק כלי, הוא מראה. הוא משקף את היכולת שלנו למצוא יופי בפשטות, את האומץ שלנו להתנסות, את החופש שלנו להיות מי שאנחנו באמת, בלי פחד ובלי גבולות.
אז קחו סקוטש', צבעים, דף נייר, ותתחילו ליצור. תראו מה יקרה. אולי תופתעו.
אני יודעת שאתם יכולים. אני מאמינה בכם.
