אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. ישבתי מול מסך מחשב, מוקפת בקוד, ופתאום הרגשתי... כל כך לבד. לא לבד פיזית, כמובן. הייתי בלב משרד הייטק הומה. אבל לבד ברמה אחרת. כמו שהטכנולוגיה השתלטה על הכל, והאנושיות, החיבור האמיתי, פשוט נעלם.
זה היה הרגע שהבנתי שאנחנו חייבים למצוא דרך לאזן בין הטכנולוגיה לאנושיות. כי אם לא נעשה את זה, מה הטעם בכל הקידמה הזאת?
אז איך עושים את זה בעצם?
השאלה הזאת רדפה אותי הרבה זמן. חיפשתי תשובות בספרים, במאמרים, אפילו בפודקאסטים על פילוסופיה (כן, אני קצת גיקית). אבל התשובה האמיתית הגיעה ממקום אחר לגמרי – מפגישה עם סבתא שלי.
סבתא שלי, אישה מדהימה בת 80 פלוס, מעולם לא השתמשה בסמארטפון. אבל היא יודעת להקשיב כמו שאף אחד אחר לא יודע. היא יודעת לתת חיבוק שמרפא הכל. והיא אמרה לי משהו פשוט, אבל כל כך חכם: "נעמה'לה, הטכנולוגיה היא רק כלי. הכלי צריך לשרת אותנו, לא להשתלט עלינו".
בום!
זה היה כמו פנס שנדלק בתוך חדר חשוך. כמובן! זה כל כך פשוט, אבל כל כך קשה ליישם.
למה כל כך קשה לאזן?
אני חושבת שהבעיה היא שאנחנו מבלבלים בין יעילות לאושר. אנחנו חושבים שאם נהיה יותר יעילים, אז נהיה יותר מאושרים. אבל זה לא תמיד נכון. לפעמים, הדברים הכי חשובים בחיים לוקחים זמן. חיבוק, שיחה טובה, צחוק עם חברים. הדברים האלה לא נכנסים לטבלה אקסל.
פסיכולוגית בשם שרי טרקל כתבה על זה ספר מעניין בשם "Reclaiming Conversation". היא טוענת שהטכנולוגיה גורמת לנו להיות מחוברים אבל בודדים. אנחנו מתקשרים כל הזמן, אבל אנחנו לא באמת מדברים. אנחנו שולחים הודעות, אבל אנחנו לא באמת מקשיבים. זה גרם לי לחשוב – האם אני באמת מקשיבה לאנשים סביבי?
ואז ניסיתי משהו קטן.
החלטתי שבכל פעם שאני מדברת עם מישהו, אני מכבה את הטלפון שלי. בלי לבדוק התראות, בלי להסתכל בצד. רק אני והאדם השני. הקדשתי את מלוא תשומת הלב שלי. וזה היה מדהים. פתאום שמעתי דברים שלא שמעתי קודם. ראיתי הבעות פנים שלא ראיתי קודם. הרגשתי מחוברת יותר.
יכול להיות שזה נשמע מובן מאליו, אבל בעידן שלנו זה מהפכה.
אבל זה לא אומר שאני מתנגדת לטכנולוגיה. חלילה! אני עובדת בהייטק, אני אוהבת טכנולוגיה. אני חושבת שהיא יכולה לעשות דברים מדהימים. אבל אנחנו צריכים להיות מודעים להשפעה שלה עלינו. אנחנו צריכים לשלוט בה, לא שהיא תשלוט בנו.
אגב, קראתם פעם על הרעיון של "דיטוקס דיגיטלי"? לא מדובר רק בכיבוי הטלפון, אלא ממש בהקצאת זמן שבועי ללא מסכים בכלל. זה נשמע מפחיד בהתחלה, אבל תחשבו על זה – מה הייתם עושים עם עוד כמה שעות פנויות בשבוע?
איך מיישמים את זה בפועל?
אז איך עושים את זה בפועל? איך מוצאים את האיזון הזה בין הטכנולוגיה לאנושיות?
אני חושבת שאין תשובה אחת נכונה. זה תהליך אישי, של ניסוי וטעייה. אבל הנה כמה דברים שאני ניסיתי ועבדו לי:
- תחום מוגדר לטכנולוגיה: הגדירו זמן ספציפי ביום שבו אתם בודקים מיילים, הודעות ורשתות חברתיות. בשאר הזמן, תנסו להיות מנותקים.
- שימו לב לגוף: אם אתם מרגישים חרדים או לחוצים כשאתם גולשים ברשתות חברתיות, תעצרו. תעשו משהו אחר. תצאו להליכה, תקראו ספר, תדברו עם חבר.
- חפשו קשר אמיתי: תנסו ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים. תפגשו אותם פנים מול פנים, תדברו איתם בטלפון, תכתבו להם מכתב (כן, מכתב!).
- היו מודעים: תשימו לב איך הטכנולוגיה משפיעה עליכם. מה גורם לכם להרגיש טוב? מה גורם לכם להרגיש רע? תעשו התאמות בהתאם.
אבל הכי חשוב, תהיו סבלניים עם עצמכם. זה לא קל לשנות הרגלים. יהיו ימים שבהם תיכשלו, וזה בסדר. פשוט תרימו את עצמכם ותנסו שוב.
משהו שלמדתי מהפילוסוף אלן ווטס, הוא שהחיים הם לא מרוץ למטרה, אלא ריקוד. האיזון הזה הוא לא מטרה סופית, אלא תהליך מתמשך.
אני מודה – אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני מנסה. ואני מקווה שגם אתם תנסו.
אז מה אתם אומרים? איך הטכנולוגיה משפיעה עליכם? אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. אולי ביחד נמצא דרכים חדשות לאזן בין הטכנולוגיה לאנושיות. כי בסופו של דבר, זה מה שהכי חשוב. לא?
