האמת? כתבתי כבר שלושה פתיחים אחרים למאמר הזה. כולם היו מנומסים, מקצועיים, עם רשימת מקורות מרשימה בצד. אבל אז נזכרתי במרצפת. כן, זו שהפילה אותי מול כל המשפחה בארוחת שישי.
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. צלחת הסלמון ביד אחת, כוס יין (אדום, כמובן!) בשנייה, ואז…בום! המרצפת הארורה החליטה להתרומם, כאילו אמרה "די, נמאס לי מהשגרה!" אני מצאתי את עצמי על הרצפה, הסלמון התעופף על השטיח, והיין…טוב, היין הוסיף צבע לדרמה.
מביך? וואו, בלשון המעטה. משפיל? אולי קצת. אבל בעיקר…מעורר מחשבה. כי אחרי שצחקנו (נו, מה לעשות, משפחה), ואחרי שניקינו (שעות!), התחלתי לתהות: מה המרצפת הזו באה ללמד אותי?
זה נשמע קצת הזוי, אני יודעת. אבל תחשבו על זה: כמה פעמים בחיים אנחנו מתעלמים מדברים קטנים, מ"מרצפות רופפות" קטנות, עד שהן גורמות לנו לנפילה רצינית?
האם אנחנו באמת מקשיבים לעצמנו?
תקשיבו, אני לא מומחית לריצוף (למרות שהניסיון שלי כנראה עולה על הממוצע כרגע). אני יועצת קריירה ומאמנת אישית, ומה שלמדתי בשנים האחרונות זה שהרבה פעמים הבעיות הכי גדולות שלנו מסתתרות מאחורי "מרצפות רופפות" קטנות – דברים שאנחנו יודעים שצריכים טיפול, אבל דוחים אותם שוב ושוב.
למשל, לקוחה שלי, יעל (שם בדוי, כמובן), הייתה תקועה בעבודה שהיא שנאה במשך שנים. "זה נוח, זה בטוח, זה משתלם," היא הייתה אומרת. אבל בכל פעם שהיינו מדברות, היא הייתה מזכירה את הקורס צילום שהיא חלמה עליו, את התערוכה שהיא רצתה להקים. המרצפת הרופפת שלה הייתה החלום הזה, הקול הפנימי שאמר לה "את ראויה ליותר."
אז מה עושים? איך מזהים את המרצפות הרופפות שלנו לפני שהן מפילות אותנו? וחשוב יותר, איך מתקנים אותן?
לשמוע את הלחישה לפני הצונאמי
אני חייבת להודות, אני לא תמיד מצליחה ליישם את מה שאני מלמדת. גם אני נופלת, גם אני מתעלמת מהסימנים. אבל למדתי כמה דברים שיכולים לעזור.
- הקשבה פנימית: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה באמת קריטי. תנסו להקדיש כמה דקות ביום לשקט, למדיטציה, או סתם לכוס תה בלי הסחת דעת. תשאלו את עצמכם: מה מציק לי? מה אני דוחה? מה אני מפחדת ממנו? (תובנה קטנה: הפחד הוא לרוב מצפן).
- חברים טובים: לפעמים אנחנו צריכים מישהו מבחוץ שיצביע על המרצפת הרופפת. חברה טובה תגיד לך: "תקשיבי, את מדברת על הקורס הזה כבר שנה, למה את לא פשוט נרשמת?" אל תתגוננו, תקשיבו. הם רואים דברים שאנחנו לא.
- לעשות משהו קטן: התיקון לא חייב להיות דרמטי. לפעמים מספיק צעד קטן בכיוון הנכון. יעל לא עזבה את העבודה שלה ביום אחד. היא התחילה לקחת קורס צילום בערבים. צעד קטן, אבל משמעותי. (מקור: מחקרים פסיכולוגיים מראים שצעדים קטנים מעלים את תחושת המסוגלות העצמית).
וזה מביא אותי לנקודה חשובה: זה בסדר להיכשל. זה בסדר ליפול. גם אני נפלתי, מול כל המשפחה. אבל מה שחשוב זה לקום, לנקות את הסלמון מהשטיח, וללמוד מהנפילה.
מה אם הפתרון הוא בכלל לא "פתרון"?
אני יודעת, אני יודעת. אתן מצפות שאסכם, שאתן לכן רשימת צ'קליסט מפורטת, שאבטיח לכן שאם תעשו את כל מה שאמרתי, לעולם לא תיפלו שוב.
אבל האמת היא…שאני לא יכולה להבטיח את זה. כי החיים הם לא רצף ישר של מרצפות יציבות. הם יותר כמו שביל הרים, עם עליות, ירידות, אבנים רופפות, ונופים מדהימים.
השיעור שלמדתי מהמרצפת הפושעת הוא לא איך להימנע מנפילות, אלא איך לקום מהן. איך לצחוק על עצמי, איך לבקש עזרה, ואיך לראות את היופי גם בתוך הבלאגן.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שהקרקע רועדת מתחת לרגליים, תזכרו: זה לא סוף העולם. זה פשוט סימן שהגיע הזמן לעצור, להקשיב, ולשאול את עצמכן: מה המרצפת הזו באה ללמד אותי?
ואולי, רק אולי, תגלו שהתשובה טמונה לא בתיקון המרצפת, אלא בשינוי הדרך שבה אתן צועדות.
אז מה המרצפת הרופפת שלכן מלמדת אתכן היום? שתפו אותי!
