אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ישבתי מול הלפטופ, מנסה נואשות להבין אלגוריתם מסובך, כוס קפה (שכבר הספיק להתקרר) לידי. ואז זה היכה בי: אני מבלה יותר זמן בלדבר עם מחשב מאשר עם אנשים אמיתיים!
איך הגענו למצב הזה? וחשוב יותר, איך יוצאים ממנו? זו השאלה שהטרידה אותי בלילות, והיא גם הסיבה שאני כותבת לכן היום.
הבטחה שלי אליכן: לא תקבלו ממני עוד רשימת טיפים גנרית. אני רוצה לחלוק איתכן מסע אישי, כזה שמלא בטעויות, תובנות מפתיעות, ובעיקר, הרבה אהבה לבני אדם. יחד, נגלה איך הטכנולוגיה יכולה להיות כלי מדהים, אבל רק אם אנחנו נשארות בשליטה.
אבל רגע, למה זה בכלל חשוב? אנחנו בעידן הדיגיטלי, לא? לא אמור להיות לנו אכפת אם אנחנו מדברות יותר עם בוטים מאשר עם בני משפחה?
אז זהו, שכן. ועוד איך.
הפער הבלתי נראה: בין נוחות לניתוק
"הטכנולוגיה אמורה לשרת אותנו, לא להפך," כתבה פעם שרי טורקל, סוציולוגית ופסיכולוגית קלינית מ-MIT, בספרה "Alone Together". ואני חושבת שהיא צדקה.
(ואגב, אם אתן מרגישות לבד למרות שיש לכן אלפי עוקבים באינסטגרם, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה. הוא שינה לי את החיים).
מה שהתחלתי להבין הוא שהנוחות שהטכנולוגיה מציעה לנו מגיעה עם מחיר. אנחנו מקבלות מענה מהיר לכל שאלה, יכולות לתקשר עם אנשים מכל העולם, אבל מאבדות את היכולת להיות באמת נוכחות ברגע, להקשיב באמת, ליצור קשרים עמוקים.
אני זוכרת שניסיתי לעשות מדיטציה (אני יודעת, קלישאה, אבל תאמינו לי, זה עזר). וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני מצלמת את זה ומשתפת באינסטגרם. כן, ככה זה היה.
האם הפכנו להיות יותר עסוקות בלספר על החיים שלנו מאשר לחיות אותם?
שאלה קשה, אני יודעת. אבל חשוב לשאול אותה.
הטעות שלי (והלקח שלמדתי)
בתור מישהי שעובדת בתחום הטכנולוגיה, הייתי תמיד הראשונה לאמץ כל אפליקציה או גאדג'ט חדש. האמנתי שזה יגרום לי להיות יותר יעילה, יותר מחוברת, יותר... טובה יותר?
אבל מה שקרה בפועל היה הפוך לגמרי. מצאתי את עצמי מציצה בטלפון כל חמש דקות, מרגישה חרדה אם לא עניתי מייד למייל, ומתקשה להתרכז במשהו אחד יותר מכמה דקות.
ואז הבנתי משהו: זה לא הטכנולוגיה אשמה. אנחנו אשמות. אנחנו נותנות לה להשתלט לנו על החיים.
אחת התובנות המפתיעות ביותר שקיבלתי הגיעה דווקא ממקום לא צפוי: ספר על אמנות יפנית. כן, שמעתן נכון. הספר דיבר על החשיבות של "מא" (間), שזה מושג יפני שמתאר את החלל הריק בין הדברים.
הבנתי שגם בחיים שלנו אנחנו צריכות "מא". אנחנו צריכות את החלל הריק הזה, את הזמן הזה שבו אנחנו לא מחוברות לכלום, כדי להתחבר לעצמנו.
מה עובד, מה לא, ומתי כדאי לעשות הפסקה
אז מה אפשר לעשות? הנה כמה דברים שניסיתי ועבדו (וגם כמה דברים שלא):
- הגדרת גבולות ברורים: זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קשה בטירוף. אני התחלתי עם "שעות שקטות" בערב, שבהן הטלפון שלי כבוי או על מצב "נא לא להפריע". האמת? בהתחלה זה היה סיוט. הרגשתי שאני מפספסת משהו חשוב. אבל לאט לאט התרגלתי, והבנתי ששום דבר חשוב באמת לא קרה בלעדיי בשעתיים האלה.
- מחיקת אפליקציות ממכרות: זו הייתה החלטה קשה, אבל הכרחית. מחקתי את האפליקציות שגזלו לי הכי הרבה זמן, כמו טיקטוק ואינסטגרם. כן, זה כאב. אבל זה גם שחרר אותי. פתאום היו לי יותר זמן ואנרגיה לדברים אחרים, כמו לקרוא ספר, לצאת לטייל, או סתם לשבת בשקט ולבהות בקיר.
- למצוא תחביב אנלוגי: זה אומר תחביב שלא דורש מסך. בשבילי זה היה ציור. גיליתי שאני נהנית מזה מאוד, וזה גם עזר לי להירגע ולהתנתק מהלחץ של היום יום.
- להיות מודעת למתי הטכנולוגיה עוזרת ומתי מפריעה: זה אולי הכי חשוב. הטכנולוגיה היא כלי מדהים, אבל היא לא תרופת פלא. היא יכולה לעזור לנו להיות יותר יעילות, אבל היא גם יכולה לגזול לנו את הזמן והאנרגיה. חשוב להיות מודעות למתי היא עוזרת ומתי היא מפריעה, ולהשתמש בה בהתאם.
מה לא עבד? ניסיתי לעשות "ניתוק דיגיטלי" של שבוע שלם. זה היה כישלון מוחלט. הרגשתי מנותקת מהעולם, חרדה, וחסרת אונים. הבנתי שעדיף לעשות שינויים קטנים והדרגתיים, מאשר ניתוק קיצוני שגורם לי רק לרצות לחזור לשגרה הקודמת.
אולי האיזון הוא לא לוותר על הטכנולוגיה, אלא ללמוד איך להשתמש בה בצורה מודעת ומושכלת?
העתיד האנושי (והתפקיד שלנו בו)
אני לא יודעת מה העתיד צופן לנו. אבל אני יודעת דבר אחד: אם אנחנו רוצות לשמור על האנושיות שלנו, אנחנו צריכות להתחיל עכשיו. אנחנו צריכות להיות מודעות לאופן שבו הטכנולוגיה משפיעה עלינו, ולהגדיר גבולות ברורים.
אנחנו צריכות לזכור שהטכנולוגיה היא כלי, לא מטרה. והמטרה שלנו צריכה להיות תמיד אחת: לחיות חיים מלאים, משמעותיים, ואנושיים.
אז מה אתן חושבות? האם גם אתן מרגישות את המתח הזה בין טכנולוגיה לאנושיות? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן בתגובות. ואולי, יחד, נוכל למצוא את האיזון העדין הזה.
