האמת? תמיד הייתי קצת סקפטית לגבי "סודות האושר". הרגשתי שכולם מנסים למכור לי משהו – סדנה, ספר, גורו חדש. אבל סבתא שלי? היא לא ניסתה למכור לי כלום. רק לחיות. והיא עשתה את זה בשמחה מדהימה, גם כשהחיים לא האירו לה פנים.
גדלתי עם התחושה שאושר זה משהו שמשיגים. עבודה טובה, בן זוג מושלם, בית יפה. תמיד רדפתי אחרי ה"אחר כך". "אחר כך אהיה מאושרת". אבל "אחר כך" אף פעם לא הגיע. תמיד היה משהו חדש לרדוף אחריו. נשמע מוכר?
ואז, יום אחד, בזמן שהיא לימדה אותי להכין את העוגיות המפורסמות שלה (הן באמת מדהימות, סוד כמוס של המשפחה!), היא אמרה משהו ששינה לי את כל התפיסה. "נעמה יקירתי", היא אמרה, "שמחה היא לא יעד. היא הדרך."
אמרתי לה, "אבל סבתא, איך אפשר להיות שמחה כשהכל מסביב נראה מבולגן? כשיש חשבונות לשלם ומשימות שלא נגמרות?"
היא צחקה צחוק חם ומדבק, ואמרה, "זה בדיוק העניין, נעמה'לה. את מחפשת שמחה בחוץ, במקום שבו היא לא נמצאת. השמחה נמצאת בפנים, ביכולת שלך לבחור איך להגיב למה שהחיים מביאים לך."
בום.
(ככה זה תמיד אצלה, פצצות של חוכמה שמגיעות בדיוק ברגע הנכון).
הבנתי משהו חשוב: חיפשתי אושר במקומות הלא נכונים. חיפשתי אותו בהישגים, באישור של אחרים, בדברים חומריים. סבתא שלי לימדה אותי שהאושר האמיתי טמון ביכולת שלי למצוא שמחה בדברים הקטנים, ברגעים הפשוטים, ביכולת שלי להוקיר תודה על מה שיש לי, גם כשהוא לא מושלם.
אבל רגע, זה לא קצת פשטני מדי?
אני יודעת מה את חושבת. גם אני חשבתי ככה בהתחלה. קל להגיד "תמצאי שמחה בדברים הקטנים", אבל איך עושים את זה כשאת מרגישה תקועה, מתוסכלת או עצובה? איך מתעלמים מהרעש של העולם, מהציפיות, מהביקורת הפנימית?
אז זהו, שלא מתעלמים. מקשיבים. מבינים. אבל בוחרים.
פסיכולוגים קוגניטיביים, כמו ד"ר אהרון בק (Beck, A. T. (2011). Cognitive therapy: Basics and beyond. Guilford press.), מדברים על חשיבות הזיהוי והשינוי של דפוסי חשיבה שליליים. הם טוענים שהמחשבות שלנו משפיעות על הרגשות שלנו, והרגשות שלנו משפיעים על ההתנהגות שלנו. (תראו איזה שילוב מנצח בין סבתא לפסיכולוגיה!).
הבנתי שסבתא שלי, בלי לדעת בכלל על פסיכולוגיה קוגניטיבית, עשתה בדיוק את זה. היא זיהתה את המחשבות השליליות שלי, את הציפיות הלא מציאותיות שלי, ואת הנטייה שלי להשוות את עצמי לאחרים. ואז היא פשוט בחרה לשנות את הדרך שבה היא הגיבה להן.
זה לא אומר שהיא התעלמה מהקשיים שלה. ממש לא. היא פשוט בחרה להתמקד בדברים הטובים, ביכולת שלה לעשות טוב לאחרים, ביופי של העולם. היא בחרה לראות את האור גם בתוך החושך.
אז מה עשיתי עם התובנה הזו?
התחלתי לתרגל הכרת תודה. כל יום, לפני השינה, רשמתי שלושה דברים שאני מודה עליהם. בהתחלה זה הרגיש קצת מאולץ, אבל עם הזמן התחלתי לשים לב לדברים הקטנים – קרן שמש חמימה, חיוך של זר ברחוב, שיחה טובה עם חברה.
התחלתי גם להפסיק להשוות את עצמי לאחרים. זה היה קשה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. אבל הבנתי שההשוואה הזו רק גורמת לי להרגיש רע עם עצמי. התחלתי להתמקד במה שאני טובה בו, במה שמשמח אותי, במה שמייחד אותי.
ולמדתי גם לסלוח לעצמי. כולנו טועים, כולנו עושים דברים שאנחנו מתחרטים עליהם. אבל אין טעם להלקות את עצמנו על העבר. צריך ללמוד מהטעויות, לסלוח לעצמנו ולהמשיך הלאה.
(וגם לאפות עוגיות טעימות עם סבתא. זה תמיד עוזר).
ד"ר ברנה בראון (Brené Brown), חוקרת בושה ופגיעות, מדברת על החשיבות של חמלה עצמית. היא טוענת שאנחנו צריכים להתייחס לעצמנו באותה מידה של אהבה וחמלה שאנחנו מתייחסים לחברים שלנו. (Brown, B. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are. Hazelden Publishing.)
זה לקח זמן, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שינוי. התחלתי להיות יותר שמחה, יותר רגועה, יותר מחוברת לעצמי. הבנתי שהאושר לא תלוי בנסיבות החיצוניות שלי, אלא ביכולת שלי לבחור איך להגיב אליהן.
השמחה היא לא יעד, היא הדרך.
המשפט הזה של סבתא שלי הפך למנטרה שלי. הוא מזכיר לי כל יום שאני יכולה לבחור בשמחה, גם כשהחיים קשים. הוא מזכיר לי שאני לא צריכה לחכות ל"אחר כך" כדי להיות מאושרת. אני יכולה להיות מאושרת כאן ועכשיו, בדיוק כמו שאני.
אני עדיין לא מושלמת. עדיין יש לי ימים קשים, ימים שבהם אני מרגישה עצובה, מתוסכלת או חסרת ביטחון. אבל היום אני יודעת איך להתמודד עם הרגשות האלה. אני יודעת איך למצוא את האור בתוך החושך. אני יודעת איך לבחור בשמחה, גם כשהיא נראית רחוקה.
אני מבינה שזה תהליך מתמשך, מסע של גילוי עצמי, למידה וצמיחה. וזה בסדר גמור. כי בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא היעד, אלא הדרך. והדרך הזו, לפחות עבורי, מלאה בשמחה, אהבה וחמלה.
ועוגיות. אסור לשכוח את העוגיות.
אני תוהה, האם גם את מרגישה לפעמים שאת מחפשת אושר במקומות הלא נכונים? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי לבחור בשמחה? אשמח לשמוע מה את חושבת.
