אוקיי, בואו נדבר תכל'ס. קונמארי. שמעתן עליה? מארי קונדו, קיפול חולצות, אושר מסידור הבית... יופי. עכשיו, בואו נדבר על האמת: מי באמת מצליחה להתמיד בזה? אני? ניסיתי. נשבעת. זה נגמר בערימה אחת ענקית של בגדים מקופלים (בערך) ודיכאון קיומי על בזבוז הזמן שלי.
אבל אז קרה משהו.
הבנתי שמאחורי כל הפילוסופיה היפה הזו מסתתר עיקרון אחד פשוט, אבל קריטי: מודעות. לא סתם מודעות - מודעות לעצלנות שלנו.
כן, שמעתן נכון. הקונמארי לעצלנים מתחילה בהודאה: אני עצלנית. את עצלנית. כולנו קצת עצלנים, וזה בסדר גמור. אבל אם אנחנו מודעות לזה, אנחנו יכולות לעבוד עם העצלנות שלנו, לא נגדה.
איך זה עובד? הנה הטוויסט: אנחנו לא מתחילות בלסדר. אנחנו מתחילות בלצמצם.
צעד ראשון: ניתוח "השטח" - מאיפה בכלל מתחיל הבלאגן?
תשאלו את עצמכן: איפה נוצר הבלגן הכי גדול בבית? אצלי, למשל, זה השולחן עבודה. תמיד. מצאתי מחקר מעניין על הקשר בין סביבת עבודה מבולגנת לירידה בפריון ויצירתיות (מחקר של אוניברסיטת פרינסטון, למי שמתעניינת). אבל לא הייתי צריכה את המחקר הזה. ידעתי את זה אינטואיטיבית. השאלה היא – מה גורם לבלאגן?
במקום לצלול לתוך השולחן ולנסות לסדר אותו "לפי הספר", עשיתי ניסוי קטן. במשך שבוע, שמתי לב בדיוק מה אני עושה שגורם לבלאגן להצטבר. גיליתי שני דברים:
- דפים שאני צריכה לטפל בהם "אחר כך" מצטברים בערימה.
- כל מיני חפצים קטנים (עטים, מטען, שפתון) "נוחתים" על השולחן ולא זזים משם.
צעד שני: הצמצום האכזרי - פחות = יותר (מאמץ)
עכשיו מגיע החלק הכי חשוב. במקום לסדר את כל הדפים האלה, שאלתי את עצמי: כמה מהם באמת חשובים? כמה מהם אני באמת צריכה?
התוצאה הדהימה אותי. גיליתי שמעל 80% מהדפים האלה יכולים ללכת לפח או לסריקה מהירה. זה היה רגע הארה.
פתאום, הסדר כבר לא היה מטלה מעיקה, אלא שחרור.
אותו דבר עם החפצים הקטנים. מצאתי מקום קבוע לעטים (קופסה קטנה במגירה), את המטען החזרתי לתיק, ואת השפתון החזרתי לתיק איפור. תוך דקות, השולחן נראה הרבה יותר טוב.
צעד שלישי: המחסום המנטלי - איך לנצח את הדחיינות?
אוקיי, צמצמנו, סידרנו... עכשיו איך מונעים מהבלאגן לחזור? כאן נכנס לתמונה הטיפ הכי חשוב שלי: "חוק שתי הדקות".
הרעיון פשוט: אם פעולה לוקחת פחות משתי דקות, עושים אותה מיד. לדוגמה: קיבלתן חשבון בדואר? אל תזרקו אותו על השולחן. או שתשלמו אותו מיד, או שתכניסו אותו לתיקייה המתאימה. סיימתן לשתות קפה? שימו את הכוס במדיח מיד.
זה נשמע פשוט, אבל זה משנה את כללי המשחק. במקום לדחות משימות קטנות, אנחנו מטפלות בהן בזמן אמת. וכשאין ערימות של משימות קטנות שמחכות לנו, קל הרבה יותר לשמור על סדר.
התובנה המפתיעה: סדר חיצוני = סדר פנימי (וכן, גם של עצלנים!)
אז מה השורה התחתונה? הקונמארי לעצלנים היא לא על קיפול חולצות מושלם או ארגון מופתי. היא על מודעות, צמצום, ויצירת הרגלים קטנים שעובדים בשבילנו, ולא נגדנו.
והכי חשוב? היא גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. כי בסופו של דבר, סדר חיצוני הוא רק השתקפות של סדר פנימי. ואם אנחנו מצליחות ליצור קצת יותר סדר בחיים שלנו, גם כשאנחנו עצלניות, זה כבר ניצחון ענק.
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל מאז שהתחלתי ליישם את השיטה הזו, אני מרגישה יותר רגועה, יותר מרוכזת, ויותר פרודוקטיבית. וזה שווה הרבה יותר מכל ערימה של בגדים מקופלים.
עכשיו תורכן. איפה הבלגן הכי גדול בחיים שלכן? ומה אתן הולכות לעשות בנידון, כבר עכשיו? ספרו לי בתגובות!
