האמת? הייתי מבולבלת.
כמו כולנו, שטופה במידע, בהבטחות לשלמות, בטרנדים שמתחלפים בקצב מסחרר. רציתי כל כך למצוא איזושהי דרך אמיתית לחיות, משהו מעבר לרשימת המשימות האינסופית ולתחושת ה"אוף" המתמדת.
אבל אז הבנתי משהו.
מה אם החוכמה האמיתית היא לא במה שאנחנו רודפים אחריו, אלא במה שאנחנו כבר? מה אם האור שאנחנו מחפשים נמצא ממש כאן, בפנים?
אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי. סליחה. אבל רגע לפני שאת סוגרת את המסך, תני לי להסביר.
התובנה המפתיעה על משמעות
גדלתי על ברכי הפסיכולוגיה החיובית, עם כל הדיבורים על הכרת תודה ומיקוד בחוזקות. וזה נהדר, באמת. אבל משהו תמיד הרגיש לי חסר. כאילו מנסים לצבוע את החיים בוורוד בלי להתמודד עם האפור.
ואז נתקלתי במחקר על היעדר נוכחות (The Absence of Presence) של פרופסור ג'ואן טיל, מהרווארד. היא טוענת שהחיפוש האובססיבי אחרי משמעות עלול להיות בעוכרינו. במקום להיאחז בנוסחאות אושר, אנחנו צריכים דווקא לשחרר את הצורך הזה ולתת לחיים לקרות.
"אבל רגע," תהיתי, "זה לא סותר את כל מה שלמדתי?"
אז הבנתי שזו לא סתירה, אלא השלמה. פרופסור טיל לא טוענת שמשמעות היא דבר רע, אלא שהיא נובעת מתוך החיים עצמם, מתוך החוויות, הקשרים והאתגרים שאנחנו פוגשים. לא משהו שמחפשים באופן אקטיבי.
זה כאילו חיפשתי משקפי שמש כשהם היו מונחים לי על הראש.
הטעות שלי (ושלך אולי): לרצות לשלוט
הייתי תקועה באותה מלכודת, כמו רבים מאיתנו. רציתי לשלוט בהכל – בקריירה, בזוגיות, בבריאות, בנראות שלי באינסטגרם. וככל שניסיתי יותר, ככה הרגשתי יותר מותשת וחסרת אונים.
אבל מה אם במקום לשלוט, היינו לומדים פשוט להקשיב? להקשיב לגוף, ללב, לאנשים סביבנו?
הנה משפט ששינה לי את כל התמונה: החיים לא קורים לנו, הם קורים דרכנו.
במקום להיות קורבנות של הנסיבות, אנחנו יכולים לבחור להיות צינורות שדרכם החיים מתבטאים.
מקורות מפתיעים (ולא רק ממגזינים פסיכולוגיים)
את האמת? מצאתי השראה דווקא בספרות. קראתי לאחרונה את "הבית של מיס פרגרין לילדים משונים" של רנסום ריגס, וחשבתי על הדרך שבה הדמויות, למרות המוזרות שלהן, מצליחות למצוא משמעות וקהילה.
זה גרם לי לחשוב: אולי המשמעות לא נמצאת בלהיות "נורמלי", אלא דווקא בלאמץ את הייחודיות שלנו?
הבנתי שלא חייבים להיות "מומחים" כדי לחיות חיים מלאי משמעות. אנחנו יכולים ללמוד מהילדים הקטנים שמשחקים בחול, מהסבתא שמספרת סיפורים, מהשכן שמגדל עגבניות בגינה.
הצד האפל של החוכמה החברתית
עכשיו, בואו נדבר על הפיל הלבן בחדר: הרשתות החברתיות.
אינסטגרם וטיקטוק הפכו למגרשי משחקים של השוואות אינסופיות. אנחנו רואים רק את הטוב, את המושלם, את המצליח. ואז אנחנו שואלים את עצמנו: "מה לא בסדר איתי?"
אבל האמת היא, שאף אחד לא באמת מציג את הצד האמיתי שלו ברשת. כולם שמים פילטרים, מצנזרים, מייפים.
הנה תובנה קטנה: אותנטיות היא לא טרנד, היא בחירה.
זה אומר לבחור להראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, עם כל הפגמים והחולשות. וזה אומר גם להתרחק מהרעש, מההשוואות, מהניסיון הבלתי פוסק לרצות אחרים.
אז מה עושים עכשיו? (אף אחד לא אמר שזה קל)
אני לא יכולה לתת לך פתרון קסם. אין לי נוסחה סודית שתגרום לך למצוא משמעות באופן מיידי.
אבל אני כן יכולה להציע לך כמה נקודות למחשבה:
- תשאלי שאלות: מה באמת חשוב לך? מה גורם לך להרגיש חיה?
- תעשי ניסויים: תנסי דברים חדשים, תצאי מאזור הנוחות, תתנדבי, תלמדי משהו שמעניין אותך.
- תתחברי לאנשים: תבני קשרים אמיתיים עם אנשים שמעודדים אותך, שמקשיבים לך, שאוהבים אותך כמו שאת.
- תסלחי לעצמך: תזכרי שכולנו עושים טעויות. העיקר זה ללמוד מהן ולהמשיך הלאה.
בסופו של דבר, משמעות היא לא משהו שאנחנו מוצאים, אלא משהו שאנחנו יוצרים. זה תהליך אינסופי של גילוי, למידה, צמיחה.
ואולי, רק אולי, אם נפסיק לחפש כל כך הרבה, נמצא את האור שבפנים.
אני תוהה, מה את חושבת? מה עוזר לך למצוא משמעות בחיים שלך? שתפי אותי, אני באמת רוצה לדעת.
