אני שונאת תיקונים בבית. באמת. שונאת. זה תמיד מתחיל במשהו קטן, תמיד נגמר בכאוס, ותמיד, אבל תמיד, עולה יותר ממה שתכננתי. אז כשגיליתי מרצפת רופפת במטבח, ניסיתי להתעלם.
התעלמתי שבוע. אולי שבועיים. אולי קצת יותר? מי סופר? עד שהקליק הזה, הקליק המתסכל הזה של המרצפת שזזה, התחיל לרדוף אותי בחלומות.
אני יודעת, נשמע מטורף. מרצפת רופפת? אבל זה היה מעבר לרעש. זה היה תזכורת מתמדת לכל הדברים הקטנים שאני דוחה, לכל הפינות הלא סגורות, לכל ה"אני אתפוס את זה אחר כך" שהופכים לערימה בלתי ניתנת להשתלטות.
חשבתי שאני פשוט אשים קצת דבק, וזהו. סוף הסיפור. אבל, כמובן, שום דבר אף פעם לא פשוט.
הלכתי להום סנטר, אבודה בין מדפי הדבקים. ניסיתי לפענח את הכתובות הקטנות, להבין מה מתאים למרצפות, מה לא רעיל (כי ברור שהכלב ינסה ללקק את זה), מה הכי קל לניקוי (כי ברור שאני אשפוך את זה על הרצפה).
התייעצתי עם המוכר. "אה, זה? אתה צריך דבק קרמיקה אפוקסי דו-רכיבי," הוא אמר, כאילו זה הכי טבעי בעולם. "וודא שיש לך שפכטל מתאים, ומסכה, וכפפות. ואולי גם כלי עבודה מיוחד לניקוי עודפים."
כלי עבודה מיוחד לניקוי עודפים? באמת? בשביל מרצפת אחת?
פה כבר התחלתי קצת להתייאש. זה היה נראה כמו פרויקט גדול מדי, מורכב מדי. הרגשתי כמו בסרט מצויר, כשהדמות מנסה לתקן משהו קטן וזה גורם לשרשרת אירועים הרסנית שמסתיימת בחורבן מוחלט.
אבל אז, משהו קרה. בזמן שחיכיתי בתור לקופה, קראתי מאמר על פרפקציוניזם. כן, קראתי מאמר על פרפקציוניזם בהום סנטר. הגיעה השראה בדיוק ברגע שהייתי צריכה אותה.
המאמר דיבר על איך השאיפה לשלמות יכולה לשתק אותנו, איך הפחד מכישלון מונע מאיתנו להתחיל בכלל. וזה פגע בי. כאילו מישהו קרא לי את המחשבות.
פתאום הבנתי. זה לא באמת על המרצפת. זה על משהו הרבה יותר גדול. זה על הפחד שלי לעשות דברים לא מושלם. זה על הנטייה לדחות משימות עד שאני מרגישה שאני יכולה לעשות אותן בצורה מושלמת, מה שלרוב אף פעם לא קורה. (המאמר המוזכר הוא ככל הנראה מאמר שנכתב על ידי ד"ר ברנה בראון מחברת "Dare to Lead" העוסקת במנהיגות ופרפקציוניזם).
החלטתי שאני עושה את זה. קונה את הדבק, את השפכטל, את הכפפות (ויתרתי על המסכה וכלי העבודה המיוחד). חוזרת הביתה, ומנסה.
אז עשיתי. ולא היה מושלם. הדבק נזל קצת, השפכטל היה קשה מדי, ויצאתי עם ידיים דביקות ורצפה קצת יותר מלוכלכת ממה שהייתה לפני.
אבל ניחש מה? המרצפת הפסיקה לזוז.
אחרי כמה ימים המרצפת זזה שוב.
אז חזרתי על התהליך... שוב. ושוב.
לפעמים, זה בסדר לעשות דברים פשוט טובים.
אבל זה לא הסוף של הסיפור. כי אחרי כמה חודשים, שמתי לב למשהו מוזר. המרצפת הסוררת ההיא? היא כבר לא סוררת. אבל המרצפות שלידה התחילו לזוז.
הסתכלתי על המטבח, ואז הסתכלתי על החיים שלי.
וואו.
אולי הבעיה אף פעם לא הייתה במרצפת הבודדת. אולי הבעיה הייתה ביסודות. אולי צריך לחזק את כל הרצפה, לא רק את הנקודה הכי בולטת.
אז מה למדתי?
קודם כל, תיקונים בבית הם עדיין סיוט. אבל יותר חשוב, למדתי שהרבה פעמים, הבעיות שאנחנו מתמקדים בהן הן רק סימפטומים של בעיה גדולה יותר. שאנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה, לבדוק את היסודות, להבין מה באמת צריך חיזוק.
(הפסיכולוגית קרול דואק, בספרה "Mindset: The New Psychology of Success", מדברת על חשיבות הגישה הצומחת – האמונה שאנחנו יכולים ללמוד ולהשתפר, גם אם אנחנו לא מושלמים. זה בדיוק מה שהבנתי שם, ליד המרצפת הרופפת.)
וגם למדתי, שזה בסדר לעשות דברים לא מושלם. זה בסדר ללכלך, זה בסדר לטעות, זה בסדר לבקש עזרה. העיקר להתחיל, העיקר לנסות.
כי לפעמים, דווקא מתוך הכישלונות הקטנים האלה, צומחות התובנות הגדולות ביותר.
האם תיקנתי את כל המטבח? לא. האם אני מתכננת לעשות את זה בקרוב? אולי. אבל בינתיים, אני מנסה ליישם את הלקח הזה בחיים שלי.
אני מנסה לא לדחות דברים עד שהם מושלמים. אני מנסה להסתכל על התמונה הגדולה. אני מנסה לזכור שהיסודות חשובים יותר מהגימור.
וכן, אני עדיין שונאת תיקונים בבית. אבל לפחות עכשיו, יש לי סיפור טוב לספר עליהם.
אז מה אתך? איזה "מרצפת רופפת" מטרידה אותך בחיים? ומה את יכולה ללמוד ממנה?
