האמת? תמיד הסתכלתי על שתיית מים כמו על מטלה מעצבנת. ידעתי שצריך, שזה בריא, אבל זה תמיד היה מאחורי כוס קפה, קולה זירו, או איזה מיץ פירות מתוק. "מים? נו באמת," הייתי אומרת לעצמי, "משעמם."
ואז הגיע הניסוי הזה. לא ניסוי מעבדה מסובך, אלא משהו פשוט, כמעט טיפשי, שהתחיל מתוך תסכול טהור.
הרגשתי תקועה. עייפה, חסרת ריכוז, העור שלי היה יבש, והבטן שלי סירבה לשתף פעולה. ידעתי שאני צריכה לשתות יותר מים, אבל איך עושים את זה כשזה מרגיש כמו עונש?
הטריק הוא לא לכפות על עצמך, אלא להבין למה את לא שותה מלכתחילה.
התחלתי לשאול את עצמי: מה אני באמת מרגישה כשאני חושבת על מים? התשובה הייתה מפתיעה: שעמום. חוסר טעם. תחושה של ויתור על משהו "כיפי" יותר.
הבנתי שצריך לשנות את הנרטיב הזה. צריך להפוך את שתיית המים למשהו שאני רוצה לעשות, לא למשהו שאני חייבת.
אז התחלתי לחפש השראה. לא בספרי בריאות משעממים, אלא במקומות הכי לא צפויים.
מאיפה מתחילים? גלו את הפילוסופיה של טקס התה היפני.
נתקלתי בסרטון על טקס התה היפני, ה"צ'אדו". משהו שם היפנט אותי. לא רק היופי האסתטי, אלא גם ההתמקדות המוחלטת ברגע, בהכנה, בהגשה, בצריכה. זה לא סתם משקה – זה מדיטציה. (מקור: ספר "The Book of Tea" מאת Kakuzo Okakura, שמנתח את הפילוסופיה של טקס התה).
פתאום הבנתי: למה שאני לא אצור טקס מים משלי?
הניסוי שלי היה פשוט:
- מציאת כוס יפה: לא סתם כוס, אלא כוס שגורמת לי לחייך. כוס זכוכית עם דוגמא פרחונית שקיבלתי מסבתא.
- מים איכותיים: התחלתי לסנן את המים שלי. זה לא רק שיפר את הטעם, אלא גם גרם לי להעריך אותם יותר.
- תוספות: התחלתי לשחק עם תוספות טבעיות: פרוסות מלפפון, לימון, נענע, פירות יער קפואים. כל יום שילוב אחר.
- רגע של שקט: החלטתי שכל כוס מים תלווה ברגע של שקט. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, רק אני והמים.
בהתחלה זה הרגיש קצת מאולץ. "נו באמת, נעמה," חשבתי לעצמי, "מה את עושה מעצמך?"
אבל אז קרה משהו מוזר. התחלתי לצפות לרגעים האלה. הכוס היפה, המים הצלולים, הריח הנעים של הפירות, השקט. זה הפך להיות סוג של פינוק.
אחרי כמה ימים, התחלתי לשים לב לשינויים. העור שלי היה פחות יבש, הריכוז שלי השתפר, והבטן שלי התחילה להרגיש הרבה יותר טוב.
אבל השינוי הכי גדול היה מנטלי. שתיית מים הפכה להיות לא סתם משימה, אלא חלק משגרת טיפוח עצמית. זה הפך להיות רגע של חיבור לעצמי, של הכרת תודה לגוף שלי.
אז מה למדתי?
- טעם זה הכל: מים זה לא מים. מים מסוננים עם תוספות טבעיות הם עולם אחר לגמרי.
- הטקס חשוב: להפוך את שתיית המים לפעולה מודעת, עם תשומת לב, משנה את כל החוויה.
- הגוף יודע: כשאנחנו מקשיבים לגוף שלנו, הוא כבר ידאג להראות לנו את הדרך.
רגע, ומה עם כל הטרנדים של "מים עם אלקטרוליטים" או "מים אלקליים"?
תראו, אני לא מדענית, ואני לא רוצה להגיד לכם מה לעשות. אבל מהניסיון שלי, הכי חשוב זה פשוט לשתות מים. בלי להסתבך יותר מדי. (מקור: מאמרים של Mayo Clinic על חשיבות שתיית מים). אם אתם מרגישים שאתם צריכים תוספת של אלקטרוליטים, תתייעצו עם רופא. אבל בעיניי, הדבר הכי חשוב זה למצוא דרך לשתות מים שגורמת לכם להרגיש טוב.
אני יודעת שהסיפור שלי אולי נשמע קצת מוזר, אבל אני מקווה שהוא נתן לכם נקודת מבט חדשה על שתיית מים.
אני עדיין לא שותה שלושה ליטר מים ביום (מי מצליח לעשות את זה בכלל?), אבל אני שותה הרבה יותר ממה ששתיתי פעם. וזה עושה לי טוב.
אז מה אתכם? מוכנים לנסות את הניסוי שלי? איך אתם הופכים את שתיית המים שלכם ליותר כיפית? שתפו אותי בתגובות! אולי נגלה ביחד עוד טריקים קטנים שעושים הבדל גדול.
