אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה, הנואש כמעט, לנקות הכל לפסח. תמיד הייתי מסתכלת על אמא שלי (וגם קצת שופטת אותה, אם להיות כנה) מתרוצצת בין החדרים, מקרצפת כל פינה, ומרימה גבה. כאילו מה, כל הלכלוך הזה באמת הפריע לנו לחיות עד עכשיו?
ואז, אחרי כמה שנים של חיים עצמאיים, הבנתי משהו. הניקיון לפסח הוא לא רק על אבק ולכלוך. הוא על משהו הרבה יותר עמוק – ניקוי של הנפש, של המרחב הפנימי שלנו. זה על להיפטר מכל הרעשים, הבלגן והאנרגיות התקועות שמפריעות לנו להתקדם.
אבל איך עושים את זה בלי להשתגע? איך מנקים את המשפחה – לא במובן המילולי, כמובן, אלא את המערכת היחסים הזו, לפעמים מורכבת ומסועפת, שכל כך חשובה לנו?
אז קודם כל, בואו נשים את זה על השולחן: אין פתרונות קסם. סליחה, אבל מי שמבטיח לכם אחרת, כנראה מנסה למכור לכם משהו. אבל יש כלים, יש דרכים, ויש בעיקר גישה – גישה שאפשר לפתח ולטפח.
הפסיכולוגיה של הבלגן: למה אנחנו בכלל צוברים את כל זה?
נתחיל בשאלה הפשוטה: למה הבית שלנו (ובטח גם החיים שלנו) מתמלאים בדברים שאנחנו כבר לא צריכים? התשובה, כמו תמיד, מורכבת. מצד אחד, אנחנו חיים בחברה שמקדשת צרכנות. מצד שני, אנחנו גם נוטים להיקשר לדברים – לפעמים כי הם מזכירים לנו תקופות טובות, לפעמים כי אנחנו מפחדים שנצטרך אותם יום אחד, ולפעמים פשוט כי אנחנו עצלנים.
ד"ר ג'וזף פרארי, פסיכולוג וחוקר אובססיביות כפייתית, טוען שאנשים שצוברים חפצים נוטים לדחות החלטות. "הם נמנעים מלעשות בחירות לגבי מה לשמור ומה לזרוק, וזה מוביל לאגירה של חפצים מיותרים", הוא אומר. (Ferrarri, J.R. (2013). Still Procrastinating? The No Regrets Guide to Getting It Done. John Wiley & Sons.)
וואו, לדחות החלטות. זה פגע לי בול. כמה פעמים דחיתי את ההחלטה אם לתרום את הבגדים הישנים שלי? תמיד אמרתי לעצמי "אולי אני ארזה ואז הם יהיו טובים לי". שנים עברו, לא רזיתי, והבגדים עדיין בארון.
הסוד של מארי קונדו וההתאמה המשפחתית
מארי קונדו, עם שיטת ה-"Spark Joy" המפורסמת שלה, מציעה גישה אחרת לגמרי. היא טוענת שאנחנו צריכים לשמור רק על הדברים שמביאים לנו שמחה. ואם משהו כבר לא משרת אותנו, אנחנו צריכים להודות לו על השירות ולשחרר אותו.
אבל מה קורה כשמדובר בחפצים של אנשים אחרים במשפחה? הרי לא נלך לחדר של אבא שלנו ונזרוק את כל האוסף הבולים שלו, נכון?
פה נכנס לתמונה האלמנט האנושי, החם. שיחה כנה, הקשבה, ניסיון להבין מה חשוב לאחר, ולא פחות חשוב – הצבת גבולות ברורים. זה יכול להיות קשה, זה יכול להיות טעון, אבל זה הכרחי.
הגבול הדק בין ניקיון אובססיבי לשחרור אמיתי
אני זוכרת תקופה שהייתי אובססיבית לגבי ניקיון. הייתי מנקה כל יום, כמה פעמים ביום, עד שהידיים שלי היו יבשות וסדוקות. זה לא היה ניקיון אמיתי, זה היה ניסיון לשלוט במשהו, לברוח ממשהו.
חשוב לזכור: ניקיון אמיתי הוא לא על שלמות, הוא על איזון. הוא על ליצור מרחב נעים ומזמין, אבל לא על חשבון הבריאות הנפשית שלנו.
ואיך עושים את זה? איך מוצאים את האיזון הזה?
אני חושבת שהתשובה טמונה בשאלה הזו: מה אנחנו באמת רוצים להשיג? האם אנחנו רוצים בית מצוחצח כמו בפרסומת? או שאנחנו רוצים בית שמח, בית שכיף לחזור אליו, בית שמלא בזיכרונות טובים?
שאלות מהותיות שנשארות איתך:
- מה היית רוצה לשנות ביחסים שלך עם המשפחה שלך?
- אילו דברים חומריים תוקעים אותך בעבר ומונעים ממך להתקדם?
- איך ניקיון הבית יכול להפוך לפעולה של טיפול עצמי ולא למטלה מעיקה?
אני יודעת, אלה שאלות קשות. אבל הן שוות את זה. כי בסופו של דבר, ניקיון המשפחה הוא לא רק על הבית, הוא על הלב. הוא על הקשרים שבינינו, על האהבה, על הסליחה, על היכולת שלנו לראות אחד את השני באמת. וזה, חברים, שווה כל מאמץ.
מה השיעור הכי חשוב שלמדתם על ניקיון ומשפחה? אשמח לשמוע בתגובות!
