האמת? פעם חשבתי שהעתיד הוא כולו קוד, אלגוריתמים ובינה מלאכותית. דמיינתי עולם יעיל להפליא, נטול טעויות אנוש. ואז… החיים קרו.
נתקלתי בפרויקט מבריק טכנולוגית, שנועד לייעל תהליכי גיוס עובדים. הוא ניתח נתונים, סינן מועמדים… הכל נראה מושלם על הנייר. עד שדיברתי עם המועמדים ש"המערכת פסלה". אנשים מדהימים, עם ניסיון רלוונטי ותשוקה אמיתית. המערכת פשוט לא ראתה אותם.
הבנתי שטעיתי. שאסור לנו לתת לטכנולוגיה להשתלט על האנושיות שלנו. זה לא משחק סכום אפס – אפשר (וחובה!) לשלב ביניהם.
אבל איך עושים את זה בפועל? שאלה מצוינת.
הטכנולוגיה היא רק כלי – אנחנו האמנים
תחשבו על זה כמו על צבע. אפשר לצייר איתו יצירת מופת ואפשר סתם ללכלך. הטכנולוגיה היא כלי עוצמתי, אבל היא חסרת מצפן מוסרי. היא לא יודעת מה נכון או לא נכון. זה תפקידנו.
לדוגמה, מחקר של הרווארד ביזנס ריוויו (Harvard Business Review) הראה שחברות שמשקיעות גם בטכנולוגיה וגם בהון האנושי מצליחות יותר בטווח הארוך. לא רק במספרים, אלא גם בשביעות רצון העובדים.
אבל... קל להגיד "הון אנושי", קשה ליישם.
אני זוכרת פעם, כשניסיתי להטמיע מערכת CRM חדשה בחברה. הייתי כל כך עסוקה בהגדרות ובפונקציות, ששכחתי לדבר עם הצוות. לא הסברתי להם למה זה חשוב, איך זה יעזור להם. ניחשתם נכון – המערכת נכשלה.
הטעות שלי? התייחסתי לטכנולוגיה כפתרון, ולא ככלי שמשרת פתרון.
הבנתי שאנשים צריכים להבין את הערך, להרגיש חלק מהתהליך. אחרת, הטכנולוגיה הופכת למכשול, לא לעזרה.
לראות את הפנים מאחורי המסך
הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו שוכחים שיש אנשים בצד השני. אנחנו עסוקים במספרים, בגרפים, באלגוריתמים… ושוכחים את האדם.
תחשבו על שירות לקוחות. כמה פעמים התקשרתם לחברה מסוימת והרגשתם שאתם מדברים לקיר? שהנציג רק רוצה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר?
זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו נותנים לטכנולוגיה להשתלט על האנושיות. אנחנו מאבדים את הקשר, את האמפתיה.
האמת? גם אני נפלתי בזה לא פעם. הייתי שולחת מיילים אוטומטיים, משתמשת בצ'אטבוטים… הכל כדי לחסוך זמן. אבל גיליתי שזה פוגע בקשר עם הלקוחות.
למדתי שחשוב להקדיש זמן לשיחות אישיות, להקשיב לצרכים שלהם. זה אולי לוקח יותר זמן, אבל זה משתלם בטווח הארוך.
להטיל ספק במה שנראה מובן מאליו
בעידן הדיגיטלי, קל להיסחף אחרי טרנדים. כולם עושים את זה, אז זה בטח נכון. אבל האם זה באמת מתאים לנו?
אני זוכרת שפעם כולם דיברו על "גיימיפיקציה". חשבתי שזה הפתרון לכל הבעיות. הטמעתי משחקים במקום העבודה, נקודות, תגים… אבל זה לא עבד.
הבנתי שאנשים לא רוצים להרגיש שמניפולטים אותם. הם רוצים להרגיש שמעריכים אותם, שמכבדים אותם.
זה לא אומר שגיימיפיקציה היא רעיון רע. זה אומר שצריך לחשוב מה מתאים לתרבות הארגונית, לערכים שלנו.
הטכנולוגיה צריכה לשרת את המטרה, לא להפך.
אגב, גיליתי ששיחות קפה ספונטניות, בלי מסכים, עושות פלאים לאווירה במשרד. מי היה מאמין?
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יודעת את כל התשובות. אני עדיין לומדת, עדיין טועה. אבל למדתי כמה עקרונות חשובים:
- תמיד תזכרו שיש אנשים בצד השני. תחשבו איך הטכנולוגיה משפיעה עליהם, איך היא גורמת להם להרגיש.
- תשאלו שאלות קשות. האם אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לשרת את הצרכים של האנשים, או כדי להחליף אותם?
- תהיו ספקנים. אל תאמינו לכל מה שאתם שומעים. תבדקו, תחקרו, תחשבו בעצמכם.
- תקשיבו. תקשיבו לעובדים, ללקוחות, לחברים. הם יודעים יותר ממה שאתם חושבים.
המסע הזה לא קל, אבל הוא שווה את זה. כי בסופו של דבר, האנושיות היא מה שמייחד אותנו. היא מה שהופך אותנו ליצירתיים, לאמפתיים, לאוהבים.
אז בואו נרקוד יחד את הריקוד העדין הזה, בין טכנולוגיה ללב האדם. אני מאמינה שנצליח ליצור עולם טוב יותר, עולם שבו הטכנולוגיה משרתת אותנו, ולא להפך.
ואולי, רק אולי, נגלה שהאנושיות היא הטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש לנו.
מה אתן חושבות? איך אתן משלבות בין טכנולוגיה לאנושיות בחיים שלכן? ספרו לי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע.
