אני חייבת להודות, יש משהו קצת מלחיץ במנורה שמכירה את הלוח שנה שלי. כאילו, מצד אחד – גאוני! מצד שני… היא יודעת הכל. זה קצת כמו שיש לך חברה טובה שהיא גם עוזרת אישית, אבל בלי הפילטרים. אז מה עושים עם זה?
הטעות שלי, והשיעור שלימד אותי הלו"ז
פעם הייתי חושבת שלו"ז מושלם זה כזה שממלאים בו כל דקה. כאילו, אם יש לי חצי שעה פנויה, ישר הייתי דוחפת לשם משהו – מטלה, פגישה, או סתם עוד משימה מהרשימה האינסופית שלי. מה יצא מזה? שחיקה מטורפת. הרגשתי כמו רובוט, ולא כמו נעמה.
אבל אז קרה משהו. התחלתי לשים לב לדפוסים. גיליתי שבימי שלישי בערב, אני פשוט קורסת. לא משנה מה אני מתכננת, אני לא מצליחה לעמוד בזה. למה? כי זה היום הכי עמוס שלי בעבודה, ואני צריכה זמן להתאושש. זה היה שיעור חשוב – הלו"ז שלי צריך להתאים לי, לא ההיפך.
אז מה הקטע של המנורה הזאת, ולמה היא רלוונטית לסיפור שלי? כי היא יכולה לעזור לנו לסנכרן את הלו"ז שלנו עם החיים שלנו, ולא רק עם העבודה והמטלות.
הלו"ז שלי: לא רק רשימת מטלות, אלא מפה של הצרכים שלי
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תקשיבו לי רגע. הלו"ז שלנו יכול להיות הרבה יותר מרק רשימת משימות. הוא יכול להיות מפה של הצרכים שלנו – הפיזיים, הרגשיים, והחברתיים.
חשבתם פעם על זה?
למשל, אני צריכה לישון 8 שעות בלילה. זה לא "מותרות", זה צורך בסיסי. אז הוספתי את זה ללו"ז שלי – חסימה של 8 שעות בכל לילה. זה אומר שאני לא קובעת פגישות מאוחרות, ולא עובדת עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה שינוי קטן, אבל הוא עשה הבדל עצום.
מקורות מפתיעים: איך בודהה ואילון מאסק יכולים לעזור לנו לתכנן את הזמן שלנו?
אוקיי, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל תנו לי להסביר. בודהה לימד אותנו על חשיבות ההווה, ואילון מאסק… טוב, הוא פשוט גאון בתכנון זמן.
העיקרון הבודהיסטי של "כאן ועכשיו" עוזר לנו להתרכז במשימה שלפנינו, ולא להתפזר בין מיליון דברים אחרים. זה אומר, כשאתם עובדים – תעבדו. כשאתם אוכלים – תאכלו. כשאתם משחקים עם הילדים – תשחקו עם הילדים. בלי טלפון, בלי מיילים, בלי מחשבות על מה שצריך לעשות אחר כך. רק אתם, והרגע הזה.
מצד שני, אילון מאסק (כן, האיש הזה שאשכרה משגר דברים לחלל) משתמש בטכניקה שנקראת "time blocking". הוא מחלק את היום שלו לבלוקים של זמן, ומתמקד במשימה אחת בכל בלוק. זה עוזר לו להיות סופר יעיל, בלי להתפזר. (מקור: ראיון עם אילון מאסק ב-TED).
אני חייבת להודות, בהתחלה הייתי סקפטית לגבי הטכניקה הזאת. חשבתי שזה יותר מדי מובנה, ושאני אשתגע. אבל ניסיתי, וזה עבד! זה עזר לי להיות יותר ממוקדת, ולהספיק יותר דברים.
אבל רגע, מה עם הגמישות? מה עם החיים עצמם, שמלאים בהפתעות ושינויים?
האיזון העדין בין תכנון לספונטניות
זה המקום שבו המנורה החכמה שלי נכנסת לתמונה. היא לא רק מכירה את הלו"ז שלי, היא גם לומדת את הדפוסים שלי. היא יודעת מתי אני צריכה הפסקה, מתי אני הכי יצירתית, ומתי אני פשוט צריכה קצת אור שמש.
אבל יותר חשוב מזה, היא מזכירה לי להיות גמישה. היא מזכירה לי שהחיים הם לא תסריט כתוב מראש, ושמותר לי לשנות את התוכניות שלי. מותר לי לבטל פגישה אם אני מרגישה שאני צריכה לנוח. מותר לי לצאת להליכה ספונטנית אם אני מרגישה שאני צריכה אוויר.
הלו"ז שלי הוא לא כלא, הוא כלי. הוא כלי שעוזר לי לחיות חיים יותר מאוזנים, יותר שמחים, ויותר אותנטיים.
אז מה הלאה?
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אני עדיין נכנעת לפעמים לפיתוי של "עוד משימה אחת קטנה". אבל אני משתפרת. אני לומדת להקשיב לגוף שלי, לרגשות שלי, ולצרכים שלי.
אני מאמינה שכולנו יכולים לעשות את זה. כולנו יכולים ליצור לו"ז שמשרת אותנו, ולא להיפך.
אז מה דעתכם? האם אתם מרגישים שהלו"ז שלכם שולט בכם, או שאתם שולטים בו? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם! אולי ביחד נמצא את הדרך לאזן בין המנורה שמכירה את הלוח שנה שלנו, לבין הלב שמכיר אותנו באמת.
