אוקיי, אני חייבת להודות משהו. שנים חשבתי שאני אלופת הניקיון. מהר, יעיל, הכל נוצץ. אבל האמת? זה היה ניקיון של לחץ. ניקיון כפייתי. ניסיון נואש לשלוט במשהו כשהכל מסביב הרגיש לי כאוס מוחלט.
זה נשמע מוכר למישהי?
היום אני מבינה שניקיון מהיר באמת, זה לא ספרינט מטורף של שעתיים. זה משהו אחר לגמרי. זה שינוי מחשבתי. זו היכולת להגיד "לא" לבלאגן לפני שהוא בכלל מתחיל.
אבל איך מגיעים לשם? איך עוברים מניקיון היסטרי לניקיון שפוי, כזה שמשחרר ולא מלחיץ?
נקודת המפנה: כשכמעט איבדתי את זה
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הדירה הייתה מבולגנת ברמה קשה, אחרי תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית ו… נו, תקופה פחות טובה באופן כללי. עמדתי במטבח, מוקפת בהרים של כלים מלוכלכים, והרגשתי שהכל קורס עליי. ממש קורס.
באותו רגע, הבנתי שמשהו חייב להשתנות. לא רק הדירה, אלא הגישה שלי לכל הסיפור הזה.
לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי מהמטבח. כן, ברחתי. אבל הפעם, זה היה בריחה חכמה.
אז מה עשיתי במקום לקרצף את הכיור עד אובדן חושים? התחלתי לחקור.
השראה לא צפויה: מה שלמדתי מפסיכולוגיה חיובית
התחלתי לקרוא על פסיכולוגיה חיובית, על חוסן נפשי, על איך לייצר לעצמי סביבה תומכת. אולי זה נשמע מנותק מניקיון, אבל תאמינו לי, הכל קשור.
ד"ר טל בן שחר, למשל, מדבר הרבה על חשיבות ההוקרה. לא משנה כמה קטנה. אז החלטתי ליישם את זה גם בניקיון. במקום להתמקד בבלאגן העצום, התחלתי לחגוג ניצחונות קטנים. שטפתי כוס אחת? מעולה! סידרתי מגירה אחת? וואו, איזה הישג! (מקור: "אושר אפשרי" מאת טל בן שחר).
זה נשמע קצת מטופש, אני יודעת, אבל זה עבד. פתאום, הניקיון הפך למשהו שאני רוצה לעשות, לא משהו שאני צריכה לעשות.
וזו נקודה קריטית.
חוק 2 הדקות: הפתרון של ג'יימס קליר (שלא קשור בכלל לניקיון)
אחר כך נתקלתי בספר "הרגלים אטומיים" של ג'יימס קליר. הוא מדבר על "חוק 2 הדקות" – אם משימה לוקחת פחות משתי דקות, פשוט תעשה אותה עכשיו. מייד. (מקור: "הרגלים אטומיים" מאת ג'יימס קליר).
הבנתי שאני מבזבזת יותר זמן בלחשוב על כמה אני שונאת לשטוף כלים, מאשר לשטוף אותם בפועל. אז התחלתי לשטוף כלים מיד אחרי הארוחה. זה לקח בדיוק שתיים-שלוש דקות, וחסך לי אחר כך הר של כלים.
אבל רגע, מה קורה כשזה לא עובד? מה קורה כשאין לי כוח לעשות כלום, גם לא שתי דקות?
הודאה בכישלונות (כי גם לנעמה קורה)
היו ימים, ויש ימים, שבהם אני פשוט לא מצליחה. הדירה מבולגנת, אני מותשת, וכל מה שאני רוצה זה לשכב על הספה ולראות טלוויזיה.
וזה בסדר.
אבל מה שאני עושה אחרת היום, זה שאני לא שופטת את עצמי על זה. אני לא נותנת לזה להפוך למפולת שלגים. במקום זה, אני מזכירה לעצמי שזה זמני, שמחר יום חדש, ושזה לא אומר שאני נכשלתי בכל המערכה.
הכישלון הוא לא סוף הסיפור, הוא חלק ממנו.
אז איך הניקיון שלי נראה היום? הרבה פחות היסטרי, הרבה יותר מודע. אני עדיין עושה ניקיונות גדולים מדי פעם, אבל הם כבר לא מגיעים ממקום של לחץ. הם מגיעים ממקום של בחירה, של רצון ליצור לעצמי סביבה נעימה ותומכת.
ואם יש יום שאני לא מספיקה? לא נורא. העולם לא יקרוס. אני אנשום, אקח הפסקה, ואחזור לזה מחר.
כי ניקיון מהיר באמת, הוא ניקיון שמשחרר אותך, לא כובל אותך. הוא ניקיון שמטפל לא רק בבית שלך, אלא גם בנפש שלך.
עכשיו תגידי לי, מה הניקיון הכי מהיר את עשית? ואיך הוא גרם לך להרגיש? באמת מעניין אותי לשמוע.
