אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ישבתי בסלון, גוללת באינסטגרם, ופתאום – פרסומת בדיוק לנעליים שדיברתי עליהן עם חברה שלי שעה קודם. לא חיפשתי אותן בגוגל, לא דיברתי עליהן ליד המחשב. רק בשיחה פרטית. צמרמורת. לא סתם צמרמורת, צמרמורת של "מצלמת האבטחה שראתה יותר מדי".
כולנו חווים את זה, נכון? התחושה הזו שמישהו תמיד מקשיב. שום דבר כבר לא באמת פרטי. אבל איפה עובר הגבול? איפה אנחנו מפסיקים להיות פרנואידים ומתחילים להיות מודעים?
הרי מצלמות אבטחה – הן בכל מקום. בבניינים, ברחובות, בקניונים. הן שם כדי לשמור עלינו, נכון? אבל מי שומר עלינו מהן?
ההבטחה מול המציאות: למה אנחנו מתקינים אותן מלכתחילה?
התקנתי מצלמת אבטחה בדלת הבית שלי אחרי פריצה לדירה של השכנים. רציתי להרגיש בטוחה יותר. ההבטחה הייתה ברורה: הרתעה, תיעוד, שקט נפשי. בפועל? גיליתי שהשקט הנפשי הזה מגיע עם מחיר. כי כל תנועה, כל חבילה שמגיעה, כל מבט חטוף של עובר אורח – הכל מתועד. הכל נשמר איפשהו בענן.
ופתאום, התחלתי לתהות: מי צופה בזה? למי יש גישה? והכי חשוב – מה הם עושים עם המידע הזה?
המחקר שמפחיד יותר מסרט אימה
נתקלתי לא מזמן במחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון (Alessandro Acquisti, Ralph Gross, Fred Stutzman - חפשו בגוגל). הם הראו איך אפשר, באמצעות אלגוריתמים פשוטים, לזהות אנשים ברחוב רק על סמך תמונות פנים שצולמו ממצלמות אבטחה. ואז, תוך שניות, למצוא עליהם מידע ברשתות החברתיות, כולל מקום עבודה, תחומי עניין, ואפילו – אילו דברים הם אוהבים לקנות.
מפחיד, נכון?
אבל רגע, זה לא הכל. כי הנה השאלה הגדולה באמת: אם אנחנו מוכנים לוותר על הפרטיות שלנו בשביל ביטחון – האם אנחנו באמת מקבלים ביטחון בתמורה? או שאנחנו רק נותנים למישהו אחר כוח עלינו?
לא כל מצלמה היא עין גדולה: ההבדל הדק בין הגנה לפגיעה
אני מודה, גם אני קצת נסחפתי לפעמים. כשהתקנתי את המצלמה, בדקתי אותה כל שעה. התרגשתי לראות את הדוור, ניתחתי את הבעות הפנים של השליח. אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה לא בריא. שהפכתי להיות אובססיבית, שהמצלמה הפכה להיות סוג של "בייביסיטר" לחיים שלי.
השיעור הכי חשוב שלמדתי? איזון.
למדתי לשלוט על התראות המצלמה, לבחור אזורים ספציפיים שאני רוצה לעקוב אחריהם, ולכבות אותה כשאני בבית. כי בסופו של דבר, הפרטיות שלי שווה יותר מהשקט הנפשי הזמני שהמצלמה נותנת לי.
מאיפה עוד אפשר ללמוד? (ומה הקשר בין פוקו למצלמות אבטחה)
אני יודעת, זה נשמע קצת מטורף, אבל קראתי לאחרונה את "לפקח ולהעניש" של מישל פוקו. הוא מדבר שם על מודל הפנאופטיקון – בית כלא שבו האסירים מרגישים תמיד תחת מעקב, גם אם הם לא באמת נמצאים במעקב. והמחשבה הזו לא עזבה אותי. כי מצלמות האבטחה קצת מזכירות את זה. אנחנו מרגישים תמיד תחת מעקב, ולכן אנחנו מתנהגים אחרת. אנחנו מצייתים יותר, אנחנו נזהרים יותר. אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים?
זה לא אומר שאני נגד מצלמות אבטחה. ממש לא. אבל אני חושבת שחשוב שנהיה מודעים. שנשאל שאלות. שלא נקבל הכל כמובן מאליו. כי בסופו של דבר, אנחנו אלה שצריכים להחליט איזה מין עולם אנחנו רוצים לחיות בו.
אז מה אתם חושבים? האם מצלמות האבטחה באמת שומרות עלינו, או שהן פשוט גורמות לנו לחיות בפחד? שתפו אותי בתגובות. אני באמת רוצה לשמוע את נקודת המבט שלכם. ואולי, ביחד, נוכל למצוא את האיזון הזה, בין ביטחון לפרטיות. כי בסופו של דבר, זה הבית שלנו. ורק אנחנו יכולים להחליט איך הוא ייראה.
