אוי, האינטרנט. הזמנים האלה שהוא מחליט לעשות שביתה איטלקית הם פשוט... מעצבנים! אתמול זה קרה לי. בום. נאדה. כלום. ניסיתי לעדכן את האינסטגרם (נו, מודה, קורה), ואז לבדוק מיילים, וכלום לא עבד. תסכול קל, נכון? אבל אז קלטתי משהו מוזר – המקרר המשיך לזמזם לו בשלווה.
וזהו, חברים. שם נפל לי האסימון.
תמיד אמרו לנו שהאינטרנט זה החמצן של המאה ה-21, הכל חייב להיות מחובר, הכל חייב להיות דיגיטלי. אבל רגע... מה באמת קורה כשהכל קורס? מה נשאר?
המקרר שלי, למשל. הוא המשיך לעבוד. ובתוכו? אוכל. דברים בסיסיים.
זה הזכיר לי סיפור שקראתי פעם על קהילות מסורתיות שעדיין שומרות על שיטות חקלאיות עתיקות. הם לא תלויים באפליקציות כדי לדעת מתי לשתול או לקצור. הם מקשיבים לאדמה. הם קוראים את הסימנים. ואני, עם שלושה תארים והררי ידע טכנולוגי, שכחתי איך נראה גזר אמיתי לפני שהוא מצולם לאינסטגרם.
האמת? קצת התביישתי.
אבל זה לא רק עניין של אוכל. זה עניין של מהות. מה נשאר לנו כשהרשתות החברתיות נעלמות? מה נשאר כשהחדשות מפסיקות לזרום? מה נשאר כשההתראות מפסיקות לצלצל?
נשארים אנחנו.
היכולת שלנו לחשוב. היכולת שלנו להרגיש. היכולת שלנו לתקשר פנים אל פנים.
וזה, חברים, שווה יותר מכל Wi-Fi בעולם.
האם באמת הפכנו תלויים מדי בחיבור הדיגיטלי?
אני חושבת שכן. ראיתי את זה על עצמי. אני זוכרת תקופות של חוסר שקט אמיתי, סוג של חרדה מודרנית, אם לא בדקתי את הטלפון שלי במשך כמה שעות. אבל למה? מה כל כך דחוף? מה כל כך חשוב?
אז התחלתי לעשות ניסויים קטנים. השארתי את הטלפון בבית כשיצאתי לטיול. קראתי ספר בלי להציץ באינסטגרם. בישלתי ארוחה בלי לצלם אותה.
ואתם יודעים מה? העולם לא קרס.
האמת, הוא נהיה קצת יותר יפה. קצת יותר טעים. קצת יותר... אמיתי.
אני לא אומרת שצריך לזרוק את הטלפון לפח ולחזור לחיות במערה. ממש לא. הטכנולוגיה מדהימה ויש לה יתרונות עצומים. אבל אנחנו חייבים לשמור על איזון. אנחנו חייבים לזכור מה חשוב באמת.
ומה חשוב באמת?
חיבור אנושי. יצירתיות. חמלה. אהבה. כל הדברים האלה שלא צריכים סיסמה או סוללה.
הנה משהו למחשבה: פרופ' שרי טרקל מ-MIT חוקרת כבר שנים את ההשפעות של הטכנולוגיה על מערכות היחסים שלנו. היא טוענת שהטכנולוגיה, במקום לחבר אותנו, דווקא מבודדת אותנו. שהיא יוצרת אשליה של קשר, אבל בעצם מרחיקה אותנו אחד מהשני. (Turkle, S. (2011). Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other. Simon and Schuster.)
קצת מדכא, נכון? אבל גם קצת מעורר.
כי זה אומר שיש לנו ברירה.
אנחנו יכולים לבחור להרים את הראש מהמסך. אנחנו יכולים לבחור להקשיב באמת. אנחנו יכולים לבחור ליצור קשר אמיתי.
אז מה אני עושה כשהאינטרנט נופל?
קודם כל, אני נושמת עמוק. אחר כך אני מכינה לעצמי תה צמחים. ואז... אני עושה משהו יצירתי. אני מציירת. אני כותבת. אני מתקשרת לחברה טובה. אני יוצאת לטייל בטבע.
אני מזכירה לעצמי שיש חיים מחוץ למסך.
ויותר מזה – החיים האלה יכולים להיות אפילו יותר טובים.
האם אנחנו באמת יודעים מה יש לנו במקרר?
התשובה שלילית, לרוב. אבל אני לא מתכוונת רק לאוכל. אני מתכוונת גם לכישורים, ליכולות, לאהבות שלנו. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במה שהאינטרנט יכול להציע לנו, שאנחנו שוכחים את כל מה שכבר יש לנו בתוכנו.
אני זוכרת תקופה שהייתי ממש לחוצה להשיג עבודה בתחום ההייטק. שלחתי קורות חיים לכל מקום אפשרי, למדתי שפות תכנות חדשות, עשיתי קורסים אונליין. אבל שום דבר לא עבד.
ואז, יום אחד, חברה שלי אמרה לי: "נעמה, את יודעת לצייר מדהים! למה את לא מנסה לעשות מזה משהו?"
הייתי בהלם. שכחתי בכלל שאני אוהבת לצייר! זה היה משהו שעשיתי בתור ילדה, ואז פשוט שכחתי מזה.
אז התחלתי לצייר שוב. פתחתי חשבון אינסטגרם (כן, כן, אני יודעת...) והתחלתי לשתף את הציורים שלי. ופתאום, אנשים התחילו להגיב. אנשים התחילו להזמין ממני ציורים.
והנה אני, שנים אחרי, עובדת כמאיירת עצמאית.
אז מה הנקודה?
הנקודה היא שלפעמים הפתרונות הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו. אנחנו רק צריכים להרים את הראש ולשים לב.
והכי חשוב?
לזכור שהחיים הם יותר מפיקסלים. הם ריח של גשם. הם טעם של שוקולד. הם חיוך של חבר.
הם דברים אמיתיים. דברים שאפשר לגעת בהם.
ואם האינטרנט נופל?
אז יש לנו עוד יותר זמן ליהנות מהם.
לסיום, אני רוצה להזמין אתכם לשאול את עצמכם: מה הדבר האחד שאתם יכולים לעשות היום כדי להתנתק מהמסך ולהתחבר לחיים האמיתיים? ואם האינטרנט יפול מחר, מה הדבר הראשון שתעשו? אני ממש אשמח לשמוע את התשובות שלכם!
