האמת? קצת נמאס לי לשמוע על העתיד. כאילו, ברור, כולם מדברים על AI, בלוקצ'יין ומטאברס, אבל בין כל הבאזז הזה, אני מוצאת את עצמי תוהה: מה נשאר מאיתנו? מה קורה ללב?
פעם הייתי בטוחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות שלנו. שהיא תביא לשוויון, לשפע, לאושר מוחלט. наивный.
אבל אז קראתי מחקר של MIT על ההשפעה של רשתות חברתיות על בריאות הנפש של צעירים. ומשהו נשבר לי. לא הטכנולוגיה עצמה, אלא האופן שבו אנחנו משתמשים בה. האופן שבו אנחנו נותנים לה להשתמש בנו.
אז מה אני מבטיחה לכן היום? לא פתרונות קסם, אלא מסע משותף. ננסה להבין ביחד מה קורה פה, למה זה מרגיש קצת שבור, ואיך בכל זאת אפשר לבנות משהו יפה מתוך השברים. מבטיחה לחשוף את הלבטים שלי, את הכישלונות ואת התובנות הקטנות שמצאתי בדרך. ובטח, גם קצת ידע מעמיק שיעזור לנו להתמצא במבוך הזה.
כשהמסך הופך למראה עקומה
כולנו מכירים את זה: אנחנו גוללים באינסטגרם, רואים חיים מושלמים של אחרים, ומרגישים קצת פחות טוב עם החיים שלנו.
זו לא תיאוריה. זה מדע. מחקרים מראים קשר ישיר בין שימוש מוגבר ברשתות חברתיות לבין חרדה, דיכאון ובעיות דימוי עצמי. אבל זה לא רק זה. זו גם תחושת הבדידות. איך זה יכול להיות שבמקום הכי מחובר בעולם, אנחנו מרגישים הכי לבד?
פעם שמעתי פסיכולוגית אומרת שהרשתות החברתיות הן כמו מראה עקומה. הן מראות לנו גרסה מעוותת של המציאות, ואנחנו מתחילים להאמין לה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהצדדים החיוביים. הרשתות החברתיות יכולות לחבר אותנו לאנשים עם תחומי עניין משותפים, ליצור קהילות תומכות, ולאפשר לנו לבטא את עצמנו בצורה שלא יכולנו קודם.
אז מה עושים? זורקים את הטלפון לפח? ברור שלא. אבל חייבים למצוא איזון. וחייבים לזכור שמה שאנחנו רואים במסך הוא לא תמיד האמת.
לפעמים האמת הכי חשובה נמצאת דווקא בניתוק.
AI: ידיד או אויב?
אני מודה, אני קצת אמביוולנטית לגבי AI. מצד אחד, זה מדהים. היכולת של מחשבים ללמוד, ליצור ולפתור בעיות היא פשוט מהפכנית. מצד שני, זה גם קצת מפחיד.
האם AI יחליף אותנו בעבודה? האם הוא יקבל החלטות בשבילנו? האם הוא ישתלט על העולם? טוב, אולי קצת הגזמתי. אבל השאלות האלה אמיתיות.
קראתי לאחרונה ספר של יובל נח הררי על עתיד האנושות. הוא טוען שאנחנו עומדים בפני אתגרים חסרי תקדים, ושאנחנו חייבים לחשוב מחדש על מה זה אומר להיות אנושי בעידן הטכנולוגיה.
אני חושבת שהוא צודק. אנחנו לא יכולים פשוט לתת לטכנולוגיה להתפתח מעצמה. אנחנו חייבים להיות מעורבים, לקבוע גבולות ולשאול שאלות קשות.
אבל השאלה הכי חשובה היא: מה אנחנו רוצים ליצור? מה החזון שלנו לעתיד? האם אנחנו רוצים עולם שבו מחשבים עושים הכל בשבילנו, או עולם שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי להפוך לאנשים טובים יותר?
קצת אופטימיות זהירה
אני לא רוצה לצייר תמונה פסימית מדי. אני מאמינה שיש לנו את היכולת לעצב את העתיד. אני מאמינה שאנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי ליצור עולם טוב יותר, אבל רק אם נהיה מודעים לאתגרים ונקבל החלטות מושכלות.
הנה כמה דברים שאני מנסה לעשות בעצמי:
- להיות מודעת לשימוש שלי ברשתות חברתיות: אני מגבילה את הזמן שאני מבלה באינסטגרם, ואני מנסה לעקוב אחרי אנשים שמזינים אותי ולא גורמים לי להרגיש רע עם עצמי.
- ללמוד על AI: אני קוראת ספרים, מאמרים ומנסה להבין את ההשלכות האפשריות של הטכנולוגיה הזו.
- לדבר עם אנשים: אני משתפת את המחשבות שלי עם חברים, משפחה וקולגות. חשוב לי לשמוע דעות שונות ולפתח דיון מעמיק.
- למצוא את האיזון: אני מנסה לשלב טכנולוגיה בחיים שלי בצורה בריאה, אבל אני גם מקפידה על פעילויות שמחברות אותי לעצמי ולעולם האמיתי: טיולים בטבע, מפגשים עם חברים, יצירה, קריאה.
אני לא יודעת מה העתיד צופן לנו, אבל אני יודעת שאני לא רוצה להיות פסיבית. אני רוצה להיות חלק מהשינוי.
אני רוצה להזמין גם אתכן להצטרף אלי למסע הזה. בואו נחשוב ביחד, נלמד ביחד וננסה לבנות עתיד טוב יותר, גם אם הוא קצת שבור.
מה אתן חושבות? האם אתן אופטימיות לגבי העתיד? שתפו אותי בתגובות!
