האמת? תמיד זלזלתי במצלמות אבטחה. חשבתי שזה גימיק, משהו שמיועד רק לפארנואידים או לעשירים. עד ש... ובכן, עד שהמצלמה הקטנה שהתקנתי בכניסה לבניין שלי חשפה משהו שלא ציפיתי לו. משהו שגרם לי להסתכל על העולם אחרת.
(רגע, לפני שאתם חושבים שזה הולך להיות סיפור מתח, אני מבטיחה שזה יותר על החיים עצמם מאשר על פשע.)
הכל התחיל מסדרה של גניבות מוזרות מהדואר. חבילות קטנות, מכתבים אישיים. לא משהו ששווה להזמין בגללו משטרה, אבל מספיק מטריד בשביל לגרום לי לרצות להבין מה קורה. אז התקנתי מצלמה. מצלמה פשוטה, זולה, אבל מספיק טובה כדי לתפוס את הגנב.
ואז ראיתי אותה.
לא גנב מסתורי, אלא השכנה הקשישה שלי, גברת כהן, אישה תמיד חייכנית ולבבית, שמדי בוקר משקה את העציצים שלה במרפסת. היא הייתה זו שלקחה את המכתבים.
הייתי המומה. איך זה יכול להיות? למה? האם טעיתי? הייתי חייבת להבין.
אבל יותר מההלם, הרגשתי סוג של... אחריות. מה אני עושה עכשיו? האם אני הולכת למשטרה? האם אני מתעמתת איתה? או שאני פשוט מתעלמת?
(האמת היא, שאף אחת מהאפשרויות לא הרגישה נכון.)
הרגע הזה שינה לי את הכל.
אז התחלתי לחקור. קראתי מאמרים על פסיכולוגיה של גניבה, על בדידות בגיל השלישי, על ההשפעה של האינטרנט על קשרים חברתיים. נתקלתי במחקר מעניין של ד"ר ענת גור מהאוניברסיטה העברית, על הקשר בין תחושת חוסר אונים לבין התנהגות אנטי-חברתית. (גור, ע. (2018). בדידות ואלימות דיגיטלית. הוצאת מאגנס.)
ואז הבנתי משהו חשוב: גברת כהן לא הייתה סתם גנבת. היא הייתה אישה בודדה, מנותקת, שאולי חיפשה דרך נואשת ליצור קשר, לקבל תשומת לב. אולי המכתבים האלה היו הדרך שלה להרגיש חלק ממשהו.
(כן, אני יודעת, זה נשמע מופרך. אבל תחשבו על זה רגע: כמה פעמים גם אתם עשיתם משהו קצת מוזר, רק כדי להרגיש קצת יותר חיים?)
אז החלטתי לא לעשות כלום. לפחות לא באופן ישיר. התחלתי סתם ככה, במקרה, לדבר איתה יותר. לשאול לשלומה, להציע עזרה בסחיבת קניות. בהתחלה היא הייתה קצת חשדנית, אבל לאט לאט היא נפתחה. היא סיפרה לי על בעלה שנפטר לפני כמה שנים, על הילדים שגרים רחוק, על השעמום הנורא.
ופתאום, הגניבות הפסיקו.
אני לא יודעת אם זה קשור לשיחות שלנו, או סתם צירוף מקרים. אבל לי זה הספיק. כי למדתי משהו חשוב: מצלמות אבטחה יכולות לתפוס גנבים, אבל הן גם יכולות לחשוף דברים הרבה יותר עמוקים. דברים שאנחנו בדרך כלל לא רואים.
האם זה אומר שעכשיו אני תומכת בהתקנת מצלמות בכל פינה? ממש לא.
הסכנה האמיתית, לדעתי, היא שנשתמש בטכנולוגיה כדי לברוח מהאנושיות שלנו. שנשכח לדבר, להקשיב, להסתכל בעיניים. (כמו שאמר פעם הסופר ניל גיימן: "האינטרנט הוא כלי נהדר, אבל הוא גם יכול לגרום לך להרגיש בודד יותר מאי פעם.")
הלקח שלי מהסיפור הזה הוא פשוט: מצלמות אבטחה הן רק כלי. מה שחשוב באמת זה מה אנחנו עושים עם המידע שהן מספקות לנו. האם אנחנו משתמשים בו כדי לשפוט, להאשים, להעניש? או שאנחנו משתמשים בו כדי להבין, לחמול, לעזור?
אני עדיין לא יודעת מה התשובה הנכונה. אני רק יודעת שהעולם הוא מקום מורכב, ושלפעמים, הדברים הכי חשובים קורים דווקא במקומות הכי לא צפויים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים מצלמת אבטחה, תנסו לחשוב רגע מה היא באמת רואה. ואולי, רק אולי, תגלו משהו חדש על עצמכם.
(אגב, אם אתם תוהים מה קרה לגברת כהן, היא עכשיו מתנדבת בספרייה השכונתית. היא עדיין משקה את העציצים שלה כל בוקר, אבל עכשיו, לפעמים, היא גם מזמינה אותי לקפה.)
ומה אתכם? האם אי פעם חוויתם חוויה דומה ששינתה את תפיסת העולם שלכם? אני ממש אשמח לשמוע!
