האמת? שנים חשבתי שהעתיד יגיע עם פס קול של סינתיסייזרים מנצנצים וחליפות כסופות. בפועל? יותר דומה לפלייליסט דיכאון אקראי בספוטיפיי ופיג'מה מרופטת. אבל היי, לפחות יש לנו את זה, לא?
הבטחה רגשית: תקראי את המאמר הזה, ואולי תביני שאת לא לבד בבלבול הזה. אולי גם תמצאי כמה דרכים לאסוף את השברים.
הבטחה פרקטית: נדבר על איך הטכנולוגיה משפיעה עלינו, לא רק בעבודה, אלא גם על הנשמה. נצלול לתוך החרדות הדיגיטליות שלנו, וננסה למצוא קרן אור קטנה.
האלגוריתם מכיר אותי יותר טוב מההורים שלי?
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהאלגוריתם של יוטיוב הציע לי סרטון… מדוייק מדי. לא רק שהוא פגע בול בנושא שעניין אותי, הוא גם ניחש את מצב הרוח שלי. לרגע הרגשתי כמו דג באקווריום שקוף. מצד אחד, זה נוח. מצד שני… מפחיד.
אחרי מחקר קצר (וקצת מלחיץ), גיליתי שזה לא רק אני. מחקר של MIT הראה שאנשים חווים תחושות דומות כשהם מבינים עד כמה המידע שלהם חשוף. הם אפילו קוראים לזה "the creepiness factor". (מקור: "The Age of Surveillance Capitalism" by Shoshana Zuboff).
הנה רגע של תסכול אמיתי: אני עובדת בתחום הטכנולוגיה, אבל גם אני מרגישה לפעמים שהכל קורה מהר מדי. שאני מאבדת שליטה על הפרטיות שלי. שאני צריכה כל הזמן ללמוד משהו חדש רק כדי להישאר רלוונטית.
זה מתיש. נקודה.
אז מה עושים? נכבים את הטלפון ונחזור לחיות במערה? ברור שלא. אבל אולי אפשר להתחיל לשאול שאלות.
איך אנחנו מנווטים במים הסוערים האלה?
אני מודה, חשבתי פעם שאם רק נלמד לתכנת, נצליח לשלוט בעתיד. שטויות. העתיד דורש יותר מזה. הוא דורש חמלה, יצירתיות, וחוסן נפשי.
ניסיתי פעם ללמוד מיינדפולנס דרך אפליקציה. נשמע אירוני, נכון? אבל זה היה ניסיון אמיתי להתחבר לעצמי מחדש בתוך הכאוס הדיגיטלי. זה לא עבד כמו קסם, אבל זה לימד אותי משהו חשוב:
להאט. לנשום. להקשיב.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והחוסן, כותבת בספריה על החשיבות של פגיעות ואותנטיות בעולם מלאכותי. (מקור: "Daring Greatly" by Brené Brown). וזה משהו שלקחתי איתי גם לעולם הדיגיטלי.
למה אני מספרת לכם את כל זה? כי אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על זה יותר. על הפחדים שלנו, על התקוות שלנו, על הכישלונות שלנו.
ומה עכשיו? לאן מכאן?
אני לא יודעת מה העתיד צופן לנו. אבל אני כן יודעת שאנחנו צריכים להיות מוכנים. לא רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מבחינה רגשית.
אגב, קראתי פעם מחקר מעניין על איך אמנות יכולה לעזור לנו להתמודד עם חרדה. מסתבר שיצירה, אפילו סתם שרבוט על נייר, יכולה להוריד את רמות הקורטיזול (הורמון הסטרס) בדם.
אני מודה, אני עדיין מחפשת את התשובות בעצמי. אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אבל אני גם מנסה להיות אופטימית. כי אני מאמינה שאנחנו יכולים לבנות עתיד טוב יותר. עתיד שבו הטכנולוגיה משרתת אותנו, ולא להיפך.
אז מה דעתך? מה הדבר הכי מפחיד אותך בעתיד? ומה נותן לך תקווה? בואי נמשיך את השיחה הזו.
