האמת? תמיד שנאתי אותה. הפינה הזו במטבח. אתן יודעות, זו שבין המקרר לארון הפינתי, זו שתמיד נדחף אליה פח האשפה, ותמיד היו שם פירורים, למרות שניקיתי יום קודם. היא הייתה הסיוט שלי. פינה מתסכלת, חסרת תועלת, פשוט... מכוערת.
ואז, יום אחד, משהו קרה.
הייתי באמצע מתכון מורכב (יותר מדי ערוצי בישול ביוטיוב, אני מודה), והרגשתי שאני טובעת בתוך הבלאגן. חומרי גלם פזורים, סירים מלוכלכים, המתכון כתוב בכתב קטן על דף שהתחיל להתפורר. ואז הסתכלתי על הפינה הזו, ה"מכוערת", וראיתי משהו אחר. ראיתי פוטנציאל.
אבל מאיפה מתחילים? איך הופכים מקום שאת שונאת למקום שאת אוהבת?
(רמז: זה לא קשור לניקיון יסודי, למרות שגם זה עוזר 😉)
ההארה הראשונה: המטבח הוא לא רק מקום לבשל
קודם כל, הבנתי שהבעיה היא לא בפינה עצמה, אלא במה ייעדתי אותה. ראיתי במטבח רק מקום להכין אוכל. אבל המטבח הוא הרבה יותר מזה. הוא לב הבית, המקום שבו אנחנו מתכנסים, משתפים, צוחקים. למה שהפינה הזו לא תהיה חלק מזה?
חשבתי על מחקר שקראתי פעם על "מרחבים שלישיים" (Third places). המושג, שטבע הסוציולוג ריי אולדנבורג, מתייחס למקומות מפגש חברתיים שהם לא הבית ולא העבודה, כמו בתי קפה וספריות. המקומות האלה תורמים לתחושת קהילה, רווחה נפשית ויצירתיות. (אולדנבורג, ריי. The Great Good Place. Da Capo Press, 1999). ואז הבנתי: למה שהמטבח שלי, והפינה ה"מכוערת" הזו, לא יהיו ה"מרחב השלישי" שלי?
היה לי ברור שאני חייבת לשנות גישה. זו נקודה קריטית.
השינוי מתחיל בראש (ואז עובר לאיקאה)
השלב הבא היה פרקטי לגמרי. אמרתי שלום לפח האשפה המעצבן (העברתי אותו לארון מתחת לכיור) והתחלתי לחשוב מה אני באמת צריכה במטבח. לא רק כדי לבשל, אלא כדי להיות בו.
התחלתי בקטן: מדפים צרים לתבלינים (יצא לי לקרוא פעם במגזין "Fine Cooking" שהתבלינים נשמרים הכי טוב במקום קריר וחשוך – הפינה הזו הייתה מושלמת!), עציץ קטן עם נענע (כי אין כמו נענע טרייה בתה), וספר בישול אחד, שאני אוהבת במיוחד, פתוח בעמוד עם תמונה יפה.
כן, זה נשמע קיטשי, אבל זה עבד!
אבל האמת? גם היו ניסיונות כושלים. בהתחלה ניסיתי ליצור שם "פינת קפה" קטנה, אבל הבנתי שאני מעדיפה את הקפה שלי בסלון. ניסיתי גם להפוך אותה לפינת יצירה, עם צבעים ומכחולים, אבל זה פשוט היה מבולגן מדי.
זה בסדר להיכשל. זה חלק מהתהליך.
התגלית המפתיעה: זה לא רק עניין של עיצוב
מה שהכי הפתיע אותי זה שלא מדובר רק בעיצוב. השינוי האמיתי התרחש בפנים. ברגע שהתחלתי לראות את הפינה הזו כמקום שאני יכולה ליהנות בו, המטבח כולו הפך למקום נעים יותר. פתאום, גם הבישול הפך לחוויה מהנה יותר.
גיליתי שאני נהנית לעמוד שם, ליד הנענע, לדפדף בספר הבישול, לחשוב על ארוחות חדשות. הפינה הזו הפכה למעין "מקום מפלט" קטן בתוך הבית.
אבל רגע, זה לא רק עלי. אני חושבת שזה נכון לכולנו. כולנו צריכות מקומות כאלה, מקומות קטנים שמאפשרים לנו לנשום, להירגע, להתחבר לעצמנו.
אולי זה נשמע מוגזם, אבל אני באמת מאמינה שהפינה ה"מכוערת" הזו הצילה אותי. היא לימדה אותי להסתכל על הבית שלי, ועל החיים שלי, בצורה אחרת. לראות את היופי בפשטות, את הפוטנציאל בכל מקום, גם במקומות הכי לא צפויים.
אז מה אתן אומרות? יש לכן פינה "מכוערת" משלכן בבית? אולי הגיע הזמן להסתכל עליה שוב. אולי תופתעו מה שתגלו.
מה הדבר הכי לא צפוי שהפך למקום האהוב עליכן בבית? ספרו לי בתגובות!
