אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עברנו לדירה החדשה, כל כך נרגשים. ואז...בום! הקיר הזה בסלון. קיר עירום, לבן, עצום. במשך שנתיים, הוא השקיף עלינו, שקט ונוכח, תזכורת מתמדת לאיזושהי מטלה שהיינו אמורים להשלים, אבל פשוט לא הצלחנו.
בהתחלה, זה היה "נמצא משהו". אחר כך זה הפך ל"נחליט בהמשך". בסוף, זה היה פשוט הקיר הזה. והאמת? הוא קצת עיצבן. הוא ייצג את כל הדברים שהתחלנו ולא סיימנו, את החלומות שתכננו ולא הגשמנו, את הפרויקטים שנזנחו בדרך. אולי אתם מכירים את ההרגשה הזו?
עכשיו, אני לא מומחית לעיצוב פנים. אני יותר מהטיפוס שאוהב לקרוא על דברים, לחקור, לנסות, ולרוב, ללמוד בדרך הקשה. (תשאלו את העציצים שלי...). אז התחלתי לקרוא. בלוגים, מגזינים, Pinterest - הכל. מקורות מקצועיים כמו "עיצוב ואדריכלות" דיברו על פרופורציות, איזון, חוק השליש. נשמע הגיוני, אבל... זה לא דיבר אליי. זה היה משהו טכני, לא משהו רגשי.
אבל אז, נתקלתי במשהו אחר. פוסט של בלוגרית אחת בשם שרה, שכתבה על "הקיר הריק כהזדמנות". היא דיברה על איך הקיר הזה יכול להיות משקף של מי שאנחנו, של הסיפור שלנו. זה כבר היה כיוון אחר.
ואז זה היכה בי. הקיר לא היה בעיה, הוא היה פוטנציאל. נקודת מפנה של ממש.
אבל איפה מתחילים? איך הופכים קיר לבן לסיפור? כאן התחילו הניסויים (והטעויות). ניסיתי גלריית תמונות. נראה עמוס מדי. ניסיתי מדפים. נראה...סתם. צבע? פחדתי להתחייב.
ואז, בשיטוט אקראי באינסטגרם (אל תזלזלו במקורות השראה לא שגרתיים!), ראיתי תמונה של קיר טפט עם דוגמה גיאומטרית עדינה. זה לא היה הטפט של סבתא שלי. זה היה משהו מודרני, מינימליסטי, אבל עם טקסטורה עדינה שהוסיפה עניין.
אני מודה, הייתי סקפטית. טפט? זה לא קצת מיושן? אבל משהו בתמונה הזו פשוט "דיבר" אליי. הרגשתי קצת כמו בסרט, כשאני מוצאת פריט אספנות מדהים שאף אחד אחר לא מעריך.
הזמנתי דוגמאות. והופתעתי. הטקסטורה, הצבעים... זה לא היה כמו הטפטים שזכרתי מהילדות. זה היה משהו אחר.
אבל עדיין, לא הייתי בטוחה. מה אם אני אתחרט? מה אם זה לא ייראה טוב? (הנה, אני מודה בפחדים שלי!).
אבל אז נזכרתי במשהו שאמא שלי תמיד אומרת: "נעמה, לפעמים את צריכה פשוט לקפוץ למים".
אז קפצתי.
הזמנתי את הטפט. וזה היה...אתגר. אני לא אשקר, ההדבקה לקחה יותר זמן ממה שחשבתי. היו בועות אוויר, קצוות לא ישרים... הכל היה יכול להשתבש. לפעמים, היופי טמון בפגמים.
אבל בסוף, הצלחתי. וזה היה מדהים.
הקיר הלבן, המשעמם, הפך לקיר עם אופי, עם סיפור. זה לא היה רק קיר; זה היה חלק מהבית, חלק מאיתנו.
אבל זה לא רק על הקיר. זה על משהו גדול יותר. זה על איך שאנחנו ניגשים לדברים בחיים. כמה פעמים אנחנו נמנעים ממשהו בגלל פחד? כמה פעמים אנחנו נותנים לפרפקציוניזם לעצור אותנו?
הקיר הזה לימד אותי שיעור חשוב. לפעמים, הסוד נמצא במקומות הכי לא צפויים.
ואולי, הסוד הוא לא למצוא את הפתרון המושלם, אלא ללמוד לאהוב את התהליך. ליהנות מהדרך. להעריך את הפגמים.
עכשיו, כשאני מסתכלת על הקיר הזה, אני לא רואה רק טפט. אני רואה שנתיים של תסכול, של למידה, של צמיחה. אני רואה סיפור. ואני אוהבת את הסיפור הזה.
ומה איתכם? איזה "קיר" מחכה לכם בחיים? מה אתם מחכים לגלות? אשמח לשמוע!
