אוי, הנעליים. רק המחשבה על ערימת הנעליים בכניסה גורמת לי להתכווץ. זה לא רק העומס הפיזי, זו גם תחושת האשמה הזו שמכרסמת. "למה קניתי את אלה? מתי בפעם האחרונה נעליתי את אלה בכלל?" מכירות את זה?
אני נעמה, ואני מכורה לנעליים בהחלמה. כן, אמרתי את זה. שנים חייתי בשקר שאני "חובבת אופנה", אבל האמת היא שהרבה פעמים זה היה יותר כמו קנייה אימפולסיבית כדי להרגיש קצת יותר טוב ברגע נתון. לא שיפוט, קרה לכולנו, נכון?
אז, איך יוצאים מהלופ הזה בלי לרוקן את הארון ולגרום לעצמנו להרגיש כאילו ויתרנו על חלק מהזהות שלנו? הרי נעליים הן לא רק פריט לבוש, הן גם זיכרונות, חוויות, חלק מהסיפור שלנו.
אז בואו נצלול פנימה.
הצעד הראשון: הכרה (וקצת תרפיה נעליים)
לפני שנוגעים בנעל אחת, קחו נשימה עמוקה. זה לא מבחן, זה תהליך.
דבר ראשון, שאלו את עצמכן: למה יש לי כל כך הרבה נעליים? האם זה נובע ממחסור רגשי? לחץ חברתי? או שאני פשוט אוהבת נעליים? (גם זו תשובה לגיטימית!). אני למדתי את זה מהספר המדהים "The Life-Changing Magic of Tidying Up" של מארי קונדו, אבל עם טוויסט. קונדו מדברת על לשאול אם חפץ "מדליק שמחה". אני שואלת: "האם הנעל הזו תורמת לגרסה הכי טובה שלי?".
זה משנה את הכל.
כי שמחה היא רגעית, אבל הגרסה הכי טובה שלי היא חזון לטווח ארוך. האם נעלי העקב הבלתי אפשריות האלה באמת גורמות לי להרגיש עוצמתית, או שהן רק גורמות לי לכאבי רגליים ולתסכול?
מקור לא שגרתי: פילוסופיה של מינימליזם
שמעתי פעם בראיון עם ג'ושוע בקר, אחד האנשים המפורסמים בעולם המינימליזם, משהו ששינה לי את כל הגישה: "מינימליזם הוא לא על כמה דברים יש לך, אלא על כמה חופש יש לך".
וואו.
פתאום הבנתי שהערימה הזו של הנעליים לא מעידה על טעם טוב, אלא על חוסר חופש. הן משעבדות אותי לתחושת צורך בלתי פוסקת בעוד, בעוד, בעוד.
הפתרון שלא יגרום לך לרצות לזרוק הכל: שיטת שלושת התיבות
אוקיי, אז איך עושים את זה בפועל? אני משתמשת בשיטה שפיתחתי לעצמי, וקוראת לה "שיטת שלושת התיבות".
- תיבת האהבה: אלה הנעליים שאתן אוהבות, נוחות לכן, ואתן נועלות אותן באופן קבוע. נעלי הספורט האהובות, המגפיים שאתן חורשות עליהן בחורף, הסנדלים הנוחות לקיץ. אלה הנעליים שמשרתות אותכן נאמנה.
- תיבת ההמתנה: אלה הנעליים שיש לכן ספק לגביהן. אולי הן יקרות מדי כדי לזרוק, אולי הן מזכירות לכן תקופה טובה, אולי הן פשוט "יפות מדי". הנעליים האלה נכנסות לתיבת ההמתנה למשך שלושה חודשים.
- תיבת השחרור: אלה הנעליים שאתן יודעות בלב שאתן לא תנועלו יותר. הן לא נוחות, הן יצאו מהאופנה, הן פשוט לא מתאימות לכן יותר. זה קשה, אני יודעת, אבל תאמינו לי, זה משחרר.
מבחן שלושת החודשים: המבחן האמיתי
אחרי שלושה חודשים, פותחים את תיבת ההמתנה. עכשיו, השאלה היא: האם התגעגעתן לנעל כלשהי בתיבה? האם חיפשתן אותה? אם כן, היא עוברת לתיבת האהבה. אם לא, היא עוברת לתיבת השחרור.
מקור מקצועי: מחקר על פסיכולוגיה של צרכנות
מחקרים מראים שאנחנו נוטים לייחס ערך גבוה יותר לדברים שאנחנו כבר מחזיקים בהם ("אפקט הבעלות"). המודעות לעניין הזה יכולה לעזור לנו לשחרר את האחיזה מהדברים שאנחנו לא באמת צריכים.
אבל רגע, מה עושים עם תיבת השחרור?
אני יודעת מה אתן חושבות: "לזרוק? אבל זה בזבוז!". אני לגמרי איתכן. הנה כמה אופציות יצירתיות:
- תרומה: תמיד יש ארגונים שזקוקים לתרומות של נעליים במצב טוב.
- מכירה: אפשר למכור את הנעליים יד שנייה באינטרנט או בשוק פשפשים.
- יצירה: אם אתן יצירתיות, אפשר להפוך את הנעליים לחפצי אמנות או פריטים דקורטיביים.
התובנה המפתיעה: שחרור הנעליים הוא שחרור עצמי
אז נכון, זה לא קל. אבל תחשבו על זה: כל נעל שאתן משחררות היא עוד צעד לקראת חופש. חופש מהעומס, חופש מהאשמה, חופש מהצורך לרצות אחרים.
שחרור הנעליים הוא שחרור עצמי. הוא מאפשר לכן להתמקד במה שבאמת חשוב לכן, לטפח את הגרסה הכי טובה שלכן, ולחיות חיים מלאים יותר.
עכשיו, תגידי לי את, אילו נעליים היית שמחה לשחרר היום? מה הנעל הזו מלמדת אותך על עצמך?
