האמת? תמיד קצת פחדתי משיפוצים. זה מרגיש כמו לפתוח תיבת פנדורה של כאב ראש, הוצאות בלתי צפויות ובסוף - בית שנראה עוד יותר גרוע ממה שהיה קודם. אבל אז הגיעה היא. המרצפת הרופפת.
(פסקה קצרה של משפט בודד) לא סתם מרצפת, אלא המרצפת.
היא הייתה שם, בפינת המטבח, מחכה לרגע הנכון כדי להזכיר לי שאני לא בשליטה. כל פעם שהייתי דורכת עליה, היה מגיע ה"קליק" המעצבן הזה, כמו צחקוק מרושע של היקום. בהתחלה התעלמתי. חשבתי, "נו טוב, מרצפת. מה כבר יכול להיות?" אבל ככל שעבר הזמן, הקליק הפך לגרוע יותר, וההתעלמות שלי הפכה למעמסה.
ואז קרה משהו מצחיק. מצאתי את עצמי חושבת על המרצפת הזו כל הזמן. לא רק כשהייתי במטבח, אלא גם כשהייתי בעבודה, עם חברות, אפילו בלילה, לפני השינה. היא הפכה לסמל. סמל של כל הדברים הקטנים שמפריעים לי בחיים, שאני יודעת שאני צריכה לטפל בהם, אבל אני דוחה שוב ושוב. כמו איזה מייל דחוף שלא השבתי עליו, שיחה לא נעימה שאני צריכה לקיים, או חלום ישן שזנחתי בצד הדרך.
(שאלת מהות) האם אנחנו באמת מפחדים מהתיקון או מההתמודדות עם מה שנמצא מתחת לפני השטח?
הייתי בטוחה שאני צריכה להזמין איש מקצוע. הרי מה אני מבינה במרצפות? אני הייטקיסטית, לא רצף! אבל אז נזכרתי בסבתא שלי, האישה הכי פרקטית שהכרתי, שתמיד אמרה: "אם את רוצה משהו שיעשה כמו שצריך, תעשי אותו בעצמך". (מקור לא שגרתי: זיכרון ילדות).
אז החלטתי לנסות. צפיתי בכמה סרטוני יוטיוב (מקור מקצועי: יוטיוב) על איך להחליף מרצפת, קניתי את הכלים הכי בסיסיים (פטיש, שפכטל, דבק קרמיקה), והתחלתי לעבוד.
(התנסות אישית עם הודאה בכישלון) האמת? זה היה בלגן אחד גדול. הדבק קרמיקה היה בכל מקום, השפכטל החליק לי מהידיים, ופחדתי שאני הולכת לשבור את כל הריצוף במטבח. אבל המשכתי. לאט לאט, פיסת אחר פיסת, הצלחתי להוציא את המרצפת השבורה ולנקות את השטח.
ומה גיליתי מתחת למרצפת? כלום. רק קצת אבק ופירורים.
(רגע של תובנה) זה היה רגע מדהים. כי הבנתי שהפחד שלי לא היה מהתיקון עצמו, אלא מהפחד ממה שאני עלולה למצוא מתחת לפני השטח. הפחד מחוסר השליטה, הפחד מכך שאולי הבעיה עמוקה יותר ממה שחשבתי.
אבל האמת היא, שרוב הזמן, מה שמפריע לנו נמצא רק בראש שלנו. אנחנו יוצרים לעצמנו מפלצות בדמיון, ואז מפחדים להתמודד איתן.
(תובנה מפתיעה) המרצפת הרופפת לא הייתה בעיה טכנית, אלא שיעור חשוב על התמודדות עם פחדים.
הנחתי את המרצפת החדשה, ניקיתי את הבלאגן, ובאותו רגע הרגשתי גאווה עצומה. לא רק כי תיקנתי את המרצפת, אלא כי התמודדתי עם הפחד שלי.
(מגבלות הפתרון) עכשיו, ברור לי שלא כל בעיה אפשר לפתור עם פטיש ושפכטל. יש דברים בחיים שמצריכים עזרה מקצועית, תמיכה מחברים או משפחה, או פשוט זמן להתאושש. אבל מה שלמדתי מהמרצפת הרופפת, זה שאסור לי לתת לפחד לעצור אותי. אסור לי לתת לו להגדיר אותי.
מאז, אני מנסה ליישם את הלקח הזה בחיים שלי בכל תחום. אם יש משהו שמפריע לי, אני מנסה להתמודד איתו ישירות, במקום להתעלם ממנו. אני שואלת את עצמי, "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?", ולרוב אני מגלה שהתשובה היא לא כל כך מפחידה כמו שחשבתי.
(פנייה אישית) אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במרצפת רופפת בחיים שלכם - בין אם זה ריצוף בבית, קושי בעבודה, או אתגר ביחסים - עצרו רגע. תנשמו עמוק. ותשאלו את עצמכם, "מה באמת מפחיד אותי כאן?" אולי תגלו שהפתרון נמצא ממש מתחת לרגליים שלכם.
מה הפחד הכי גדול שמנעתם מעצמכם להתמודד איתו עד היום? אולי הגיע הזמן להוציא את השפכטל?
