אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול: עומדת מול הארון שלי, עמוס לעייפה בבגדים שלא לבשתי כבר שנים, ופשוט בוהה. תחושה של חנק. לא פיזי, כמובן, אבל חנק רגשי אמיתי. הרגשתי שהדברים שלי, כל הקניינים האלה, שולטים בי ולא להפך. מוכר למישהי?
פעם חשבתי שאני חייבת הכל. שכל בגד, כל כלי מטבח, כל חפץ נוי יביא לי אושר. כמה טעיתי.
ואז נתקלתי בשיטת האחסון היפנית, בקונמארי של מארי קונדו. שמעתי על זה פה ושם, אבל תמיד הייתי סקפטית. לסדר לפי קטגוריות? לדבר עם הבגדים? נו באמת. נשמע קצת מוגזם, לא? (אל תגלו, אבל בהתחלה גם אני גלגלתי עיניים).
אבל משהו בגישה שלה, במיוחד הדגש על לשמור רק את מה ש"מעורר שמחה", דיבר אלי. זה לא היה רק על סדר, זה היה על חיבור רגשי.
אז צללתי פנימה. התחלתי עם הבגדים. הוצאתי הכל מהארון, הכל! ערימה עצומה של בד, שהזכירה לי כמה כסף, זמן ואנרגיה בזבזתי על דברים שלא באמת הייתי צריכה.
פה התחלתי להבין משהו חשוב: סדר אמיתי מתחיל בבחירה מודעת.
החלק הכי קשה היה להיפרד. איך אפשר לזרוק שמלה שקניתי בטיול בתאילנד? או ג'ינס שלבשתי בדייט הראשון עם בן הזוג שלי? אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה הקשה: האם הם עדיין מעוררים בי שמחה? האם הם משרתים אותי כאן ועכשיו?
והתשובה, לרוב, הייתה לא.
אז תרמתי, מכרתי, ולפעמים, כן, גם זרקתי. והאמת? הרגשתי הקלה עצומה. כמו להוריד משקל כבד מהכתפיים.
אבל רגע, למה אנחנו בכלל צוברים כל כך הרבה דברים?
הפסיכולוגיה מאחורי האגרנות היא מורכבת, אבל אני חושבת שחלק גדול מזה נובע מחוסר ביטחון, מפחד לאבד, מהצורך למלא חלל ריק. (בספר "Less is More" של Andrew Simms, הוא טוען שהתרבות הצרכנית מזינה תחושת חוסר נצחית).
אבל הסדר היפני הוא לא רק על להיפטר מחפצים. הוא גם על ארגון מחדש, על יצירת סדר הגיוני ונוח. למדתי לקפל בגדים בצורה אנכית, כך שאני יכולה לראות הכל במבט אחד. סידרתי את המטבח לפי תדירות שימוש, את המגירות לפי קטגוריות ברורות.
וזה עבד!
אבל אז הגיע המשבר.
אחרי כמה חודשים, התחלתי להרגיש שאני קצת... נוקשה מדי. שהמינימליזם הפך להיות סוג של כפייה, של חוק שאני חייבת לציית לו. כל פעם שרציתי לקנות משהו חדש, הרגשתי אשמה.
אז הבנתי שגם כאן, כמו בכל דבר בחיים, צריך למצוא את האיזון. שהמטרה היא לא לחיות כמו נזיר בודהיסטי, אלא ליצור מרחב מחיה שנעים לי בו, שמשרת אותי, שלא מכביד עלי.
ומה עכשיו? אני עדיין בתהליך. אני עדיין לומדת מה אני באמת צריכה, מה באמת משמח אותי. ואני עדיין עושה טעויות. קונה דברים שאני לא צריכה, שוכחת לסדר מדי פעם. אבל עכשיו אני עושה את זה במודע, מתוך בחירה.
אז אם גם את מרגישה שהדברים שלך משתלטים עליך, אני מזמינה אותך לנסות את השיטה היפנית. אבל אל תצפי לפתרון קסם. זה מסע, תהליך של למידה עצמית.
והכי חשוב, תזכרי: הסדר החיצוני משקף את הסדר הפנימי.
האם את חושבת שהחפצים שלנו מגדירים אותנו? האם אנחנו יכולים באמת להיות מאושרים עם פחות? אשמח לשמוע את המחשבות שלך!
